היא נראית ממש כמו מראה.
בפעם הראשונה שהסתכלתי עלייה, לא הורדתי ממנה את העיניים.
אבל ידעתי, אני עוד חלקיק קטן בזרם ועליי להיסחף עם כולם.
בכל פעם הייתי מעיפה מבט חטוף לצד השני.
בצד השני היא עמדה עירומה כמו ביום היוולדה וחיכתה שאבוא ואביט בה. היא ידע שאבוא.
התעלמתי, התנגדתי לקיומה.
ולה הייתה טקטיקה מושלמת. להתיישב מולי, לזרוק מבט, ולהעלם.
הסקרנות הרגה אותי. חיפשתי אותה בכל מקום.
ככה במשך שנים זה היה.
משחק מחבואים. אבל הוא היה שונה, אכזרי. בכל פעם היא הייתה גורמת לי
לצחוק, לבכות, לשקר, לצעוק, להשתגע, לזכור כל רגע גנוב שלנו יחד, להאמין ולהיכנע לטירוף.
ככה היא ואני, אני והיא. התחלנו להסתדר, וממשחק מחבואים צמא דם גדלנו.
יצאנו אל רחובות העיר הגדולה ועשינו כל דבר שרק נראה לנו כמרידה.
חומרים נוגדי חוק, צריבה בגרון שעוד לא הפרתה ואנחנו, בכל פינה מחפשים אחר תשובה.
הצבעים, הצלילים, החושים והמודעות למעשים נעלמת.
בוקר. מתעוררות בין סדינים לא ידועים.
פעם אחת, ניסיתי לשים קץ לשאלות ללא תשובה, להיעלמויות שלה. פשוט ניסיתי לשבור אותה.
היו המון חתכים.
היום אחרי כל מה שהיא עוללה, הקטנה שמעולם לא הייתה לבושה,
לאחר כל כך הרבה שנים של חיפושים, אזרתי אומץ.
סובבתי את המראה, הבטתי בה, וידעתי שהיום אני יכולה לחבק אותה ללא כל חשש
ידעתי שהיא הסיבה לשיגעון.
בזמן שהיא הייתה היגיון .
והינה שוב המבט שבדיוק אחריו היא נעלמת, המבט שתמיד היה מוסיף עוד שאלה.
חזרתי ואמרתי "רק תשובה ".
שררה שתיקה. אבל היא נשארה
ואז ידעתי שאלו לא המחבואים, אלו לא החומרים, אלו לא הסדינים הזרים
אולי, גם לא השאלות חסרות התשובה.
אלא הדרך שבא אלמד להבין, לקבל אותה, אותי.
זו היא, היא שמיום היוולדה עמדה מהצד השני של המראה עירומה וחיכתה
לתשובה.