יש דברים שצריך להרגיש בשביל לראות אותם

המבטים התרחקו. דמה קטנה נצנצה בעינה.

משפט אחד חרץ את השתיקה.

"איך היה שם?"

מבטה הורכן, היא חיבקה אותה, הסתובבה ונעלמה.

היא נותרה לבדה. הלב הקטן שלה נשבר לרסיסים ללא כל זכר, ונשמתה הפכה שקופה ושברירית,

הילתה איבדה צבעה העז שהפך ללבן.

היא נשאה מבטה לשמים ולחשה "אני עוד אמצא אותך".

היא הלכה והלכה יום ולילה ומבטה לא הורכן. השדות סביבה פרחו בכל צבעי הקשת,

השמש נעה לה באיטיות, עננים פיזרו צל ."הכל כך גדול פה ואינסופי, השמים לא נגמרים, כל כך גבוהים ,

השמש נשאת לה מלמעלה ומשקיפה על הכל (בחטטנות) והשדות הצבעונים מבלבלים כל כך, לאן עכשיו?"

לא נותר בה עוד כוח, היא נפלה בכבדות. לאחר כמה שעות היא פקחה את עיניה.

ושוב פניה נישאו אל השמיים, בחוסר תקווה. בעיניה נצנצה דימה, נשימתה הפכה כבדה.

"למה הלכת? את הבטחת להשאר כאן. אמרת שגן עדן לא קיים".

 מוגדש באהבה לאביב  החברה הטובה שלי שעבדה את אבא שלה ז"ל.

 אביב שלי מי אוהב אותך יותר ממני?*ילדה שלי*

כן אני  יודעת שלא  עדכנתי המון זמן אבל פשט אין לי משיתכן לי שגיאות כתיב לכל פוסט כך שאני מעדכנת בכל פעם שיעזרו לי לעדכן...