יש דברים שצריך להרגיש בשביל לראות אותם

   היא נראת ממש כמו מראה.

בפעם הראשונה שהסתכלתי עלייה, לא הורדתי את העניים מימנה. 

אבל ידעתי שאני עוד חלקיק קטן בזרם ועלי להסחף עם כולם.

בכל פעם הייתי מעיפה מבט חטוף לצד השני .

בצד השני היא עמדה עירומה, כמו ביום היולדה וחיכתה שאבוא ואביט בה . היא ידע שאבוא..

התעלמתי, התנגדתי לקיומה ולה הייתה טקטיקה מושלמת לבוא להתישב מולי, לזרוק מבט חודר.

ולהעלם. הסקרנות הרגה אותי. חיפשתי אותה בכל מקום...

   ככה במשך שנים זה היה

משחק מחבואים אבל הוא היה שונה. אכזרי. כאילו בכל פעם הייתה גורמת לי....

להשתגע, לצחוק ,לבכות ,לשקר , לצעוק, להתגאות, לזכור כל רגע גנוב שלנו יחד ,להאמין ולהיכנע לטירוף.

ככה היא ואני, אני והיא . היתחלנו להסתדר, וממשחק מחבואים צמא דם גדלנו .

יצאנו אל רחובות העיר הגדולה ועשינו כל דבר שרק נראה לנו כמרידה.

   חומרים נוגדי חוק, צריבה בגרון שעוד לא הרפתה ואנחנו בכל פינה מחפשים אחר תשובה.

הצבעים, הצלילים,החושים והמודעות למעשים נעלמת. בבוקר, מתעוררים בין סדינים לא ידועים.

   פעם אחת ניסיתי לשים קץ לשאלות ללא תשובה, להעלמויות שלה. פשוט ניסיתי לשבור אותה. היו המון חתכים.

היום אחרי כל מה שהיא עוללה הקטנה שמעולם לא הייתה לבושה

לאחר כל כך הרבה שנים של חיפושים עזרתי אומץ.

סובבתי את המראה  הבטתי בה, וידעתי שהיום אני יכולה לחבק אותה ללא כל חשש.

ידעתי שהיא הסיבה לשיגעון, בזמן שהיא הייתה היגיון.

והינה שוב המבט שבדיוק אחריו היא נעלמת ,המבט שתמיד היה מוסיף עוד שאלה.

   חזרתי ואמרתי "רק תשובה ."

שררה שתיקה. אבל היא נשארה.

ואז ידעתי שאלו לא המחבואים ,אלו לא החומרים ,אלו לא הסדינים הזרים .

אולי,גם לא השאלות חסרות התשובה אלה הדרך שבא אלמד להבין ,לקבל אותה, אותי.

זו היא, היא שמיום היולדה עמדה מהצד השני של המראה עירומה וחיכתה...

לתשובה.