מסעות בין גלקטי לפנימי

קרה לך פעם שפשוט קמת לעולם כמו מתוך חלום אחד ארוך, ארוך ככל שתוכל\י לזכור? שהרגשת שדי, זהו, את\ה פשוט לא יכול עם 'זה' יותר... מה ש'זה' לא יהיה, את\ה לא בטוח\ה כלל שזה את\ה פה חי את החיים האלה...האמת? את\ה לא בטוח\ה מי, מה , איך ובעיקר למה את\ה בכלל חושב\ת על 'זה'.. מה ש'זה' לא יהיה, כן?

אוח זה מעצבן... אבל זאת ההתבהרות שדפקה לי על הדלת בשבוע האחרון, או אולי הרבה יותר משבוע. היום פתחתי את הדלת... מה לעשות? אי אפשר לתת לה לחכות שם בחוץ כל היום, לא? האמת? בואו נהיה כנים, לא הייתי פותח לה אם לא הייתי יודע לאן זה הולך מפה... ולעמוד בפינה זה לא נעים. ברור לי שבמוקדם או במאוחר אני פשוט יהיה חייב להתבהר על עצמי, כי אחרת.... אין אחרת למען האמת. השאלה היא רק עד כמה רחוק אני מושך את זה... עד כמה הנמר יצמד עם גבו לקיר... וניסיתי להקדים תרופה למכה, באמת רציתי, אבל לא עשיתי מה שנדרש לעשות בשביל לברר לעצמי מה הם הדברים הלא מובהרים. ככה לפחות ישנה ידיעה של המצב כמו שהוא ולא איזו מסיכה ציבורית, פולטיקלי-קורקטית, שמתפוררת לבסוף.

אז מה קורה?

קורה הרבה יותר מדי לרגע נתון, זה בטוח. אני ע-מ-ו-ס ועצבני. ולא עשיתי כלום כבר איזה שבוע אני בבית יושב על התחת ומחכה למשיח, שלא מטלפן.

נאחס... מסתבר ששוב פעם הגעתי למצב הזה. שוב פעם.

וואי...... אווווווווווווווו... אגב יש לי שיטה מעולה לשיחרור לחצים, כאבים, אנרגיה תקועה וכאלה... פשוט נושמים עמוק ומשחררים בעדינות עם קול... לא משנה כל כך איזה קול- גבוה, נמוך, חלש, חזק, אבל שישאר פחות או יותר על אותו טון, [אותו צליל] לאורך הנשיפה החוצה. זהו. פשוט וקל והשיטה נקראת "איטון"- כלומר, לכוון את עצמנו לטון מסוים. כמו לכוון את המיתר הפנימי שלך. נשמע קצת רוחני-סטייל-ניו אייג'-שיט... אבל זה לא. מה לעשות.

קיצ קץ, אני צדיק בן צדיק, ממשפחה דתיה ויש לי איזה ג'וק בראש, שחושב שאני תלמיד חכם או משהו. כל סיטואציה שלא תהיה, כמובן באה ללמד אותנו משהו על עצמנו [אם זה חדש לך- ברוכ\ה הבא\ה], אבל אצלי יש איזה אובססיה לדעת מה השיעור... מה אני עושה פה?.... לשם מה?.....מה הבנאדם הזה רוצה ממני?.... באמת?.... ולשם מה?....מה זה יכול ללמד אותי...ולשם מה?.....לשם מה אני שואל את זה?.... ולמען מי?....בלה בלה בלה בלה !!!

מה עם החיים בנאדם? יאללה!!! אני צועק לו.... עזוב אותי מ- למה\לשם מה.... יאללה תן לי לחיות וזהו. "לא לא לא, אתה בורח מהמציאות, לכל דבר יש משמעות...." הוא מצתדק.... אתה מגזים חביבי, אני עונה.... החיים הם לא לעמוד מהצד ולרשום לעצמנו וי במחברת... "והם בטח גם לא להשחית את המחברת ולזלזל בבריאה" עונה הצדיק... "אוקיי, צודק. יש לי רעיון שמגשר על הפערים... למה שלא נניח למחברת קצת, לא לתמיד! ונצא קצת מהמשבצת המתבוננת? בוא נחיה את מה שיש.... השיעור כבר יבוא לבד... עכשיו, אחר כך, בחלום. מי יודע... ... ... ... התבהרות.

רואה, במקום לרוץ למצוא איזה מקום לברוח אליו, אני בסופו של דבר מכוון למקום של אהבה, למקום שיש בו תשובות אמיתיות לשאלות שבי. לא תמיד אני מוצא מקום כזה. לא תמיד אני רוצה לדעת מה מציק לי. לא תמיד לברוח זה דבר שמרחיק אותי מלקבל תשובה אמיתית. לפעמים ההיפך הוא הנכון.

לכן לב הוא כל כך חשוב. אם תחיה עם הלב תמצא את הדרך.

האמת שרק קיויתי שאני יקלוט את הדפוס עוד לפני שהדפוס קולט אותי. זה התקווה שלי, היעד הבא, המקום שאליו אני שואף. רק שאני חייב ללמוד במקביל שיעור אחר לגמרי. איך לשאוף ליותר, בלי להכריח אף אחד [כולל אותי] לעשות מה שלא בא לו לעשות. בעצם איך לאהוב את מי שאני. מי שאני באמת זה בנאדם לא מושלם. זה קשה לי לקבל. בעיקר כי אני בנאדם עם המון כוח. ועם המון רצון לשנות. וזה אחד השיעורים הטריקיים... איך משתנים בלי לשנות את מי שאתה? אז אני במצב שבו אני יודע שמגיע איזה דפוס. אני מכיר את הדפוס בשלביו. אני מתכונן ללא נודע ומקווה שהפעם אני יצליח לעצור את הסיבוב של הכדור. זה לא קורה... ואני תלוי בין לקבל את זה לבין התנגדות לכוחות הטבע. אבל הכל בסדר... גם כשמתפוצצים.

אז זהו להפעם רק רציתי לשפוך את כל כולי על דף או משהו כי אחרת זה היה נגמר במכות... חחח

דווקא יש לי משהו להוסיף: "אנרגיה חיובית ועוצמה חיוכית"

לשמור על אנרגיה חיובית זה מושג ששמעתי מהרבה מקורות. בחלק מהמקרים 'לשמור על אנרגיה חיובית' היה תגובה להיותי עצבני, כעוס או פשוט לא נעים לסביבה שלי. התשובה הזאת הפריעה לי, כי לעיתים אני פשוט לא נעים, מה לעשות. אבל עם הזמן ויתרתי למען הסביבה ובאמת ניסיתי לבדוק אם יש אמת בדבר... האם אני סתם עצבני. והאמת היא שכן, אני סתם עצבני, אבל אין לי עם זה שום בעיה. מה שכן חשוב הוא לזנוח את האשמה ולהבין שמקור ה"בעיה"* הוא פנימי ולא אשמתו של מישהו או משהו חיצוני ממני.

[* עצבים, בחברה שבה אני חי, כנראה נחשבים לבעיה, משהו שצריך להיפטר ממנו... ואני אומר: סבבה, אין בעיה... רק תכבו את כל הפלאפונים בעולם, תפסיקו לשקר לציבור שעישון זה מסוכן ובאותו זמן תחסנו אותם לשפעת החזירים, אה כן, ותורידו את השלטים עם כל הפרסומות, תסגרו את גלגל"צ, תורידו את המסיכות שלכם, תנהגו כמו בני אדם ותפסיקו לשתות אלכוהול כל הזמן { ligalize weed+} ואני מ-ב-ט-י-ח לא להיות עצבני... לפעמים.]

חזרה לנושא.

כשאני מדבר על אנרגיה חיובית אני מתכוון על משהו שכדאי להתחבר אליו. התהליך לעשות זאת נמצא בכל פעם שאני או את\ה מרגישים חרא. [אז אין מה לדאוג יש הרבה הזדמנויות חברים :) ] אנרגיה חיובית היא חוש הומור, היא צחוק, והיא אחד עם הכנות. אם אין כנות, הנטייה שלנו היא להגיד לעצמנו שהכל בסדר ואין בכלל "בעיה". לדוגמא: "מה המצב?" והתשובה הרגילה " הכל בסדר". נשמע מוגזם? תחשבי שוב... אני מכיר המון אנשים שמחייכים אלי כל בוקר ואני רואה אצלם עצב, בדידות, כעס, כאב ועוד. וגם אצלי אני רואה התנהגות כזאת. אבל יש במקומות האלה ריפוי, אהבה, שלווה [כן, שלווה!]. כשכואב ורוצים לברוח ועמדים אל מול הפחד וממשיכים הלאה בונים אנרגיה חיובית.

העוצמה החיוכית היא נגזרת של החיוביות בחיים שלך. אני מוצא את עצמי ברגעים שבא לי לצרוח מרוב עצבים ותחושה של "זה לא פייר" פשוט מחייך. לשניה. אבל חיוך אחד קטן מחזיר אותי לפרופורציה, שבאמת הכל בסדר, שאני ער וזה כואב לפעמים אבל הכל בסדר, זה רק מסע.... תחייך. 

 בדידות....... מאיפה זה בא, ולאן אני הולך עם זה                                                                          

* יש לנו כבני אדם המון רצונות, שאיפות להיות, רגשות, רעיונות ו...אהבה. אני מוצא את עצמי כמו ילד בפארק שעשועים עובר מתחנה אל תחנה, עולה ויורד קונה עוד כרטיס, עוצר לגלידה או פופקורן בין לבין... משחק את המשחק. מתי שיצא לי להבין שאני פה רק לביקור ושאני לא ימות ויעלם, אלא ימשיך הלאה, יותר ויותר החיים נהפכו ללונה פארק מבחינתי. לונה פארק? רגע רגע, מה עם כל הילדים הרעבים בעולם? מה עם כל הבאלאגן של כולם? אולי אני בעצם סתם אדם אנוכי שבורח מהמציאות? אולי כואב לי ואני בורח ממשהו? שאלות, שאלות... בחיים שלי הגעתי למקום שבו התחילה איזשהי הבחנה בין מוסר ואתיקה. מוסר מבחינתי הוא בגדר מוסכמות חברתית, לדוגמא, להיות בנאדם נחמד, או, לא לכעוס על אנשים. המוסר בעצם מגדיר לי את התחום שבו אני חופשי... כלומר- "אתה יכול להרגיש חרא, אבל אל תוציא את זה על אחרים". תהיה חופשי אבל בתחום המוסרי. אבל מי מגדיר את התחום? שאלתי... מי קובע מה מוסרי? ויותר חשוב, מי בכלל אמר שלהיות בנאדם נחמד זה נכון?! ככל שהתעמקתי במוסר שקיים בי, גיליתי עוד ועוד אשמה, במיוחד אשמה פנימית, שבה אני מאשים את עצמי על התנהגות כזאת או אחרת. מה שגרם לי לתסכול ולתחושה של מועקה וחוסר הגיון במבנה היקומי. לא הבנתי מה לעזאזל אני עושה פה, מה הקטע של העולם, מה זה כל הבאלאגן הזה ולמה אני בכלל חושב על זה. כמו כל ילד בעולם, לא עזר לי האג'נדה החברתית... נו, אז מה אתה עושה בחיים? אתה עובד? לומד? מה עם חברה? זה לא טוב לשבת כל היום בבית... וכו' [אויש, עד עכשיו אני מתעצבן מהזיכרון הזה :) ]

אפילו היום, במבט לאחור, בשיחה עם אנשים שמעריכים אותי ואת האחריות שאני נוטל על חיי כבנאדם, אני לא מתחרט על מי שהייתי. הרי איך ילד, אני שואל אותך\אותכם, בעולם שמגיל אפס משועבד למערכת מקווננת היטב, שבנויה בצורה שיטתית וחסרת חיים, אמור להבין את מקומו בעולם? אז יש כאלה שיקומו, יעבדו, יטוסו, יתחתנו, וואט אבר, ואז ישאלו את עצמם: "רגע, מה לעזעזל אני עושה פה?" \ " למה בכלל בניתי את כל מה שבניתי? לאיזה צורך?" 

ויש כאלה שישבו כל היום על התחת עם אותם שאלות בדיוק ולא יזוזו מטר כי אין להם מושג מה הם עושים ולאן זה הולך...

אתיקה- הגלגל נסגר, המטריקס נפרץ ואני לשמור בבטן לא רוצה יותר, לא יכול יותר. הכל יוצא. מה שיהיה יהיה. וככה היה... הוצפתי ברגשות עזים וכל השאלות שהזכרתי עלו על פני השטח בעוצמה, בלי תשובות. אבל איזה שיחרור! אין, אין... איזה תענוג... ממש ממכר לשחרר. לכעוס, לצעוק, לקלל, לשקר, כל הדברים שאסור לעשות, שלא כדאי לעשות, שאוי ואבוי אם תעשה... יאללה... החוצה! אין לא יכול, יש לא רוצה. אחח... איזה כיף זה היה. שווה. מומלץ.

מתישהו האתיקה הופיעה. לא יודע איך, לא יודע למה, אבל הרגשתי שבכל זאת יש בשביל מה לחיות. יש איזה הגיון בעולם. יש לי ייעוד בחיים. אז מהו הסדר הנכון, מה באמת קורה מתחת לפני השטח ומהם הדברים [האתיקה], שעומדים בפני עצמם בכל התהיות שלי, בכל הרגשות שלי? האתיקה נותנת זווית אחרת לדברים, האתיקה היא ישות שמחולקת לנושאים. משם יש יותר חופש ליצור ולהרוס, לתקן ולקלקל, להיות בנאדם. לדוגמא, "אם תצליח להיות בשמחה גם כשקשה לך תרוויח המון בחזרה" או במילים יותר מדויקות "חפש את המקומות שבהם אתה חלש - ותחזק אותם" עוד דוגמא מוצלחת היא זאת: "אם תלמד לוותר אפילו שאתה צודק, תלמד המון על עצמך" - או - "בשביל לקבל צריך קודם כל לתת". כמה פשוט. ככה נכון. [וככה מאתגר  ]. האתיקה נותנת לי קוארדינטות למפה של החיים. היא נותנת משוואה עם נעלמים, עכשיו עליך מוטלת האחריות לשים את עצמך שם ולהסתכל על התוצאה.

- שימו לב, אדם \ אישה שעוד לא יצא\ה אל החופש ולא מבחינ\ה בין המוסר שלו \ שלה לבין המוסר החברתי, ת\יתקשה לקיים אתיקה בחייה\ בחייו. כלומר- יש לבחון היטב משפט כגון : "אם תלמד לוותר אפילו שאתה צודק..." כשעוד לא למדת לעמוד על שלך מול העולם, שימ\י לב ללב שלך ואל תקשיב\י לי סתם-

אז מה לכל זה ולבדידות?

אני לא יודע לענות לך. אני שואל את עצמי אם יש בכלל פואנטה לכל זה. אם מכל המסע הזה הפקתי "פתרון" לבדידות שבי.

אין לי ספק ולו לרגע שאם הייתי חוזר אחורה הייתי לוקח את אותה דרך בדיוק. והייתי חוזר אחורה בכיף, בשימחה, באהבה. אני אוהב את החיים שאני זוכר.

אני מסתכל אחורה ובא לי לבכות מרוב שטוב לי עם מי שאני רואה מולי במראה. אז למה כל הבאלאגן? למה עדיין חסר לי משהו? מה זה הבדידות הזאת?

מאיפה זה בא? ולאן אני הולך עם זה?

מזל טוב!

יש לי מחשב חדש ... טוב, האמת הוא לא חדש, רק חיברתי אותו לאינטרנט אחרי חמש שנים... הסיבה היא שאני כותב מוזיקה על המחשב ולא ממש התחשק לי וירוס שיפיל לי את כל מה שיש שם... מובן.

'אז עכשיו אני יכול לכתוב נורמאלי ולא פעם במילניום... '

היום:

היום היה סבבה של יום... ירושלים, חורפית אבל שטופת שמש קרירה ונעימה, אנשים ברחובות ופשוט תחושה של חיים באוויר. נסעתי לעיר כדי לתרגל שיאצו, שזה, אגב, התחום לימודים שלי. הגעתי בשלום ויצאתי בשלום. אנשים מחייכים אלי ואני מופתע כמה שזה נכון, שהיופי שלי הוא אך ורק פנימי... אנרגטי.... לא חשוב מה אני לובש, מכנסיים יפים, חולצה סקסית, או ארשת פנים מכובדת, זה לא מזיז לאף אחד. כשאני הוא אני וטוב לי עם זה פתאום הכל חי סביבי, הכל "דופק", העיניים נפתחות ורואים את האור.

הגעתי ליציאה מהעיר, איפה שיש מוניות שירות לבית שמש ועומדים שם 20 איש מחכים למונית [מצב לא רגיל בכלל]. מסתבר שהייתה תאונה לא רחוק בכניסה לעיר וכולם תקועים... ואני? ש-א-נ-ט-י. לא מזיז לי. כאילו קיבלתי ת'סקס של החיים שלי לפני חצי שעה... מחייך... למרות שהייתי שפוך וממש רציתי כבר 'לנחות' בבית. אחרי שאיזה 2 מוניות הגיעו וכולם דוחפים, עולים ומשאירים אותי לאגזוז, התקשחתי. החלטתי שעל המונית הבאה אני עולה ולא אכפת לי מה, היא לא זזה מטר בלעדיי. הופ! איפה השאנטי? חחח... ככה זה חברים וחברות אני לא מתיימר להישאר דמות אחת מתוך מאה אלף שמתרוצצות לי בנשמה. אני איש של לב, של חופש, למרות שאני לא לגמרי חופשי בדעותיי וכו' וכו'.

בקיצור, היה מגניב.

מה עוד? אני מקבל המון מהסביבה שלי, זה חדש לי. אני עברתי שנה ארוכה של בדידות והתייחדות עם הכאבים שלי. הנפשיים. השקעתי את רוב מאמציי בלסגור מעגלים לא -פתורים ויצירת קשרים אמיתיים יותר עם ההורים שלי והחברים שלי. זה משתלם. אני מרגיש שונה. לא מישהו שונה, אלא שמשהו שונה אצלי, משהו טוב. גם אמרה לי את זה דלית, המזכירה של הלימודים. זה חדש לי.

אני רוצה לסיים באיזשהו קטע שיעביר הלאה דברים שאני חזק בהם.

"כוחו של אחד". עובדה קיימת- את\ה הוא\היא היחיד\ה שקיימ\ת.

זה לא מיסטיקה. זה פשוט. אם תקבל\י את זה יותר ויותר, תדע יותר איך לצאת מכל מצב, להבין כל מצב, לקבל את המצב.

אני לא איזה מורה דגול. אני תלמיד שלך. ואתה שלי. אני לומד ולומד ולומד. כי אני הבנתי מזמן שלהשקיע במסלול לימודים-אוניברסיטה-משפחה זה תפל, זה לא שלם, זה לא המסע שבו אני מגשים את עצמי.

אז טיפ קטן, הראשון, שיש לי לתת לך הוא לדבר אל עצמך. בקול.

אפשר להתחיל מלדבר בכתב. או בלחש. אבל לא בראש... אני ממליץ לך לפתוח את הקלפים שלך ולהסתכל על מה שאת\ה רואה או שומע\ת.

זה מאוד עוזר עם הזמן להתרחב ולקבל קשת פנימית שקיימת אצל כולם.

להבין שכולם פה מטורפים לגמרי זה צעד מצוין לצאת מה"נורמלי"

ולהיות המטורף שמקבל את זה, זה נורמלי.