לגור בחו”ל עדיין חדש לי..
תרבות שונה..אנשים שונים..
חגים שונים...
אני לא מרגישה שייכת...
אני לא מרגישה בבית...
אני מתגעגעת לארץ...
לפעמים אני חושבת לעצמי..”אולי זו בכלל טעות? אולי מקומי בארץ?”
אבל מה כבר נשאר לי בארץ?
רוב המשפחה שלי פה...
יש לי אחיינית קטנה שזקוקה לי...
יש לי כאן חברים חדשים...
יש לי כאן בני דודים שגם זקוקים לי..
התחלתי ללמוד....
לפעמים אני נהנת לחשוב בצורה נאיבית...
“אני אכיר מישהו ישראלי ואחזור לארץ..או שהוא יבוא לפה”
בחיי עשיתי כל כך הרבה לאנשים שאהבתי...
נתתי את כולי !
וכל פעם קיבלתי את אותה ה”תודה”.
לא הכי נעימה הייתי אומרת...
לפעמים אני משכנעת את עצמי שאני אמצא את האחד...אחד שיעריך אותי..
אחד שיגרום לי ללכת לישון עם חיוך ולהתעורר עם חיוך..
אחד שיהיה הראשון שאני חושבת עליו כשאני מתעוררת בבוקר...והאחרון כשאני הולכת לישון...
שיצחיק אותי כשאני עצובה או סתם בלי מצב רוח...
שיקשיב לי...ושאני אקשיב לו....
שנהייה ביחד לא רק ברגעים הכי יפים ומדהימים..אלא גם בפחות טובים...
שיידע שאני שם בשבילו והוא שם בשבילי...
אני רוצה שזה יהיה הדדי...
אני באמת אופטימית...
אבל לפעמים אני מתייאשת...
אחרי זה אני משכנעת את עצמי שיהיה בסדר...
אבל הצלקות עדיין מכאיבות...
אני כותבת שירים...
ואחת השורות בשיר שלי...
היא כזו :
“המחשבה בוגדת בי ומפעילה את הזיכרון
מחזירה אותי ליום הראשון...”
אי אפשר לשכוח את היום הראשון...
את הדייט הראשון..
את הנשיקה הראשונה...
אי אפשר..
ולהזכר בזה אני כבר לא נזכרת...כי נמאס לי..
עכשיו אני מדמיינת איך אכיר את האהבה החדשה שלי...
האם היא תגיע בכלל ?
ואם כן..איך? מי זה יהיה ? האם הכרתי אותו בעבר? האם ראיתי אותו אבל לא אמרתי לו שלום?
האם הוא יהיה אמיתי...?
או עוד מניאק שישבור את ליבי....?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
