אני עוד שניה מתפוצצת. מקיאה את הכל זה גם ככה כבר התחיל לצאת בלי ברירה אז כבר עדיף להוציא את הכל לפה. בשקט בלי שאף אחד ישמע. ולא בצעקות.
איבדתי את עצמי. כבר אין לי מושג מי אני אין לי מושג מה חשוב לי היו לי ככ הרבה עקרונות ודעות רובם מפגרים את רובם לא הצלחתי לשנות עד כמה שניסיתי.. אבל כל האנשים שפגשתי בדרך היו כל כך שונים ממני. מאז ההתחלה, מאז שאני זוכרת את עצמי איפה שלא הייתי תמיד הייתי שונה מכולם. ולמדתי לחיות עם זה ובשלב מסוים זה הפסיק להפריע ואפילו ממש התחלתי לאהוב את זה הרגשתי מיוחדת. תמיד הייתי אחרת, לא שייכת. תמיד חיפשתי מקום להיות בו קשורה ושייכת.. אבל עדיין להיות מיוחדת ושונה מכולם. להביא איתי משהו מיוחד. שאלו אותי איך זה שהיו לי ככ הרבה חברים, אז זאת התשובה כמעט כל בן אדם שהייתי איתו, נתן לי הרגשה של שייכות ואיתו הרגשתי הכי שייכת בעולם ומצד שני הכי מיוחדת.. . וניסיתי באמת לקבל כמה שיותר מכל בן אדם שהכרתי. והשתניתי בדרך. וכל הזמן. עד שהשתנתי ככ הרבה שהם ברחו ונשארתי לבד. הכי קרוב לבד אבל לא כיף לבד... בגלל זה כל עם בן אדם שהכרתי נורא פחדתי להפתח.. ובתקופה האחרונה השתניתי כל כך שאפילו אני כבר לא מזהה את עצמי. אני מבולבלת ככ. ואני מבינה את כל האנשים שעזבו אותי בסוף, גם אני רוצה לברוח. איבדתי שליטה אני מרגישה כאילו אני מסתכלת על החיים שלי מבחוץ וקשה לי עם זה אני בן אדם של שליטה אני צריכה שליטה. אני צריכה לדעת מי אני ומה אני בכל זמן. וזה מפחיד אותי ברמות היסטריות.
בכל מקום וכל חברה שהייתי בה בחיים שלי תמיד ניסיתי להשתנות,להיות קצת דומה יותר לכולם להיות קצת יותר שייכת. ונהייתי בלאגן. הרסתי את עצמי ונתתי לאנשים להשפיע עלי יותר מידי. כמעט כל בן אדם שהכרתי בחיים שלי (וזה הרבה) השפיע עלי בצורה כזאת או אחרת אלה שנתתי להם השפיעו יותר ואלו שלא פחות. המון אנשים השפיעו אלי מאוד ואני יכולה לתת פה עכשיו רשימה שלא תיגמר של אנשים ששינו אותי מקצה אחד לקצה השני וחזרה, אחת הבנות השפיעה עלי הכי הרבה זאת שיר ואני יודעת שאת מן הסתם לא תקראי את זה אבל חשוב לי בכל זאת להגיד לך פה כמה דברים
את הבן אדם הראשון באמת הרגשתי שלידך אני יכולה להיות מי שאני וזה בסדר, להיות הדבר המעוות הזה שתקוע איפשהו באמצע וזה בסדר, עם כל הדפיקויות שלי ואני לא צריכה להשתנות ואני יכולה לסמוך עלייך שאת לא תהי כמו כולם את לא תעזבי אותי.. ואין לי שום האשמה כלפייך אני פה האשמה. ציפיתי ליותר מידי והתאכזבתי. ואני מבינה אותך, באמת שאני מבינה. סתם זה כואב לי אז אני מתנהגת כמו מפגרת. סתם לא יודעת אפילו להסביר את זה.. אין לזה תירוצים.. אבל אני פחדנית. מודה. הרבה יותר קל לי להתחבא מאוחרי המילים האלה מלהגיד לך את כל הדברים האלה בפנים. בזמן האחרון ואין לי מושג מה השתנה ולמה זה קרה אבל האמת שזה גם לא משנה.. בכלל לא משנה.. אני מרגישה שאני צריכה להלחם על טיפת תשומת לב ממך.. וזה מתיש אותי ומפריע לי כי אני ממש לא אוהבת להיות ככה... והיום פשוט הבנתי שאני לא צריכה את זה... ב"ה לא חסרות לי חברות ולא בא לך להיות חברה שלי אז סבבה לא צריך.. ואם כן אז גם סבבה.. אבל נמאס לי מהמצב הזה.. הוא גורם לי להרגיש לא טוב עם עצמי... ואני לא באה בטענות אלייך ממש לא... אבל אין לי כבר כוח יותר...
אני לא אוהבת את מה שנהיה ממני.. ממש לא... ואני צריכה למצוא דרך לחזור לעצמי.. להיות אני.. ואין לי מושג איך אני הולכת לעשות את זה אבל אין לי ברירה.. ככה אני לא רוצה לחיות יותר.. לא טוב לי.. ומהמקומות שלא טוב לי בהם אני פשוט הולכת... ואפילו שטוב זה דבר יחסי כאן ממש לא טוב לי יחסית לכלום.. .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
