אל תוך רשת של פחדים היא נופלת,
ואף אחד אינו יודע.
בתוך רשת תהיות היא מסתבכת,
צועקת, ואף אחד אינו שומע.
והיא מכירה את המכה של סוף הנפילה,
היא כואבת, מחבקת את עצמה.
דמעות שאף אחד אינו מנגב,
שתיקות שאף אחד אינו שובר,
והיא כבר רגילה.
זכרה שפעם ניסתה להיאבק, לברוח
מתוך עצמה,
ממקרים שכלאה בהם אותה,
וטעתה,
והבטיחה לעצמה שוב,
ניסתה שוב, אך גבה כבר שבור.
ועכשיו היא כבר יודעת
נשאר לה ניסיון אחד,
ללכת בו ישר,
לא לסטות מקו הדרך,
לא לפנות פניות חדות
לפי התמרורים,
בדיוק כמו שאומרים,
כמעט בעיניים עצומות
כמעט ויודעת למה לצפות.
אבל יש הפתעות,
טובות.
זאת תקופה של חודשים שהגיעה לסיומה,
ואני יודעת שאת רואה, אני יותר מדיי שקופה,
ויש לי המון מה להגיד, שאולי לא תשמעי לעולם
כי החבורה הזאת דפוקה, מפולגת כולה,
צבועה, בצורה מגעילה.
ואם אני ארצה להגיד לך מה שמציק
זה אומר שאני רוצה את זה ביננו, לבד,
בלי שתשתפי אותה,
ואם יעמוד לך על קצה הלשון
"מה היא רוצה" או "מה היא חושבת לעצמה",
תגידי את זה לי, לא לה,
אני זאת שאת צריכה שאדע.
אני פה כשאת צריכה, ובאמת באהבה,
אף פעם אני לא אסרב, לחברה.
ואני שומרת בבטן את הדברים,
והיחידים שבאמת יודעים הכל אלה הדפים.
אין מה לחפש בדברים הגדולים,
בהם אנחנו תמיד הכי משתדלים,
זה בדברים הקטנים קטנים,
אלה שעד שהם לא פוגעים, אנחנו לא בכלל לא מסתכלים.
זה כמו להרוג את עצמך בסכין קטנה, לאט.
עדיף שתהרגי אותי מהר, זה פחות יכאב,
ככה אני צריכה להרגיש כל פגיעה,
ואחת, כואבת יותר מהשניה.
הדמעות חונקות מבפנים,
אבל הבטחתי לעצמי שאני לא אשבר,
לא מהדברים הקטנים,
בסוף אולי אהיה קצת שונה, אבל חזקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
