יום שבת בלילה הייתי בדאון רציני, חשבתי על כל מה שהיה ונגמר בחיים שלי, על כל מה שלא הצליח לי, על כל הרע ובין היתר עלייך.
כעסתי על עצמי שאני חושבת עלייך. איך אני בכלל מעיזה? ניסיתי להיזכר למה פתאום נעלמתי אבל אתה יודע איך זה, דווקא אז נזכרים בכל הרגעים הטובים - במילים, בנשיקות, בחיבוקים, במגע, במבט, בקול... ובעיקר באהבה. באהבה הגדולה שהייתה.
אני יודעת שאני חייבת לך המון הסברים וביניהם משהו שיתרץ למה הלכתי.
אבל האמת, שאני בעצמי לא יודעת למה. חבל ש"פשוט לא בא לי יותר" זה לא סיבה טובה.
הבאסה ליוותה אותי בתוספת עצבים + בכי גם ביום ראשון, עד כדי כך שלא יכולתי יותר והלכתי באמצע היום לבית.
בבית החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולראות משהו מעודד. ראיתי הרצאה של הרב יצחק פנגר. כל הבאסה התחלפה בחיוך, אהבה והבנה.
בזכות ההרצאה הבנתי המון דברים חשובים בעיקר שהחיים יפים ואין לבזבז אותם על בכי ודיכאון שצריך לשמוח.
שעה אחרי המסקנה הזאת קיבלתי טלפון שהודיעו לי שהוא מת.
ואז התקשרת. שמחתי לראות שעדיין לא התייאשת שאתה עדיין זוכר, באמת באתי לענות אבל אז עצרתי. שוב. כמו שעצרתי מעל ל100 פעמים לפני.
אני לא יכולה לדבר איתך, פעם זה היה מכעס היום מפחד אולי אפילו בושה.
אני לא יודעת מה להגיד, מה אתה רוצה לשמוע, מה יש לך לומר.
שבוע שעבר שהתקשרת ממספר חדש ידעתי שזה אתה אבל החלטתי בכל זאת לענות, שמעתי את ה"הלו" המופתע שלך וניתקתי. לי זה הספיק. לך זה סתם נתן תקוות שווא.

אתה בטח שונא אותי ובצדק, אני יודעת שאם אני אגיד לך את המשפט הזה אתה תתחיל לחפור לי שוב שאתה לא מוסגל אף פעם לשנוא אותי ואני אחייך חיוך מבוייש.
והנה, הצלחתי להיזכר למה קמתי והלכתי בלי הסברים פשוט נעלמתי, עשיתי את כל זה רק בגלל שאהבת אותי. כן, כן, דפוקה וכל החרא הזה שמעתי כבר הכל אני רק רוצה שתדע שאני מצטערת.
בלי יותר מדי הסברים מיותרים והשטויות האלה. מצטערת נקודה. תמשיך אתה בחיים שלך ואני בשלי בלי שום רגשות אשם וחרטה