עם כל הדיבורים האלו על סרטן. בטלויזיה, בסדרות, בסרטים, בבי"ס.. יצא לי לחשוב על זה לא מעט. ותמיד אמרתי לעצמי שאם יום אחד זה יקרה גם לי, אני בחיים לא אסכים לעבור את הטיפולים האלו. כמובן שזה תלוי במצב, ואם גילו את זה יחסית מוקדם או לא..

בואו נתעלם גם מהעובדה, שגם ככה החיים בזבל אז למה להתאמץ יותר מדי בלהציל אותם אם יש לנו פשוט את ההזדמנות לסיים אותם [?].

כמו שבטח כבר אפשר להבין אני לא בנאדם אופטימי, וגם לא קרובה להיות כזו.

אז, יום בהיר אחד אתם מגלים שאתם חולים בסרטן.

באמת תרצו לעצור את החיים שלכם בפתאומיות ולהעביר את שארית חייכם בנסיונות כושלים להציל אותם, בטיפולים קשים וכואבים בבי"ח, ולא להספיק לנצל את הימים, שעות, והדקות האחרונות שלכם על כדוה"א? למות מוות כואב במיטה מסכנה, באיזה חדר נידח בבי"ח? 

מה גם, שהסיכויים להחלים ב 100% מהמחלה הם לא כ"כ גדולים, מה שאומר שרוב הסיכויים הם מוות.

וישנה גם האופציה השנייה.

לחיות עם העובדה שתקפה אותך מחלה סופנית, לנסות ולמצות את שארית חייך ככל האפשר, לא לחשוב יותר מדי על המחר ופשוט לחיות ולהינות כמה שאפשר. לצאת, לצחוק, לעשות דברים בפעם האחרונה, להספיק להיפרד מאנשים. בלי תרופות, בתי חולים וכאבים.

כמובן שכל זה תקף עד שלב מסויים, עד שכבר יהיה מאוחר, והמיטה הקרירה של בית החולים תחכה לך. אבל היי, לפחות הספקת לחיות את הרגע, ומיצית כל שנייה שנשארה לך בחיים.

הרי, בסופו של דבר כולנו נמות מתישהו. היום, מחר, בעוד שנה ואולי בעוד דקה.

אולי עוד 5 דקות יהיה לי התקף לב ואני אמות, אולי מחר כשתצאו מהבית ותחצו את הכביש תדרוס אתכם משאית. אי אפשר לדעת מה יקרה בעוד דקה וגם לא בעוד שתיים.

אז סרטן יש לאמא שלי, היה לסבתא שלי והיא נפטרה, ולעוד 2 דודות, ונחשו מה? כן, גם הן בסופו של דבר מתו.

יצא לי לראות את זה מקרוב מספיק פעמים בשביל להבין שלנסות ולהתמודד עם זה, זה פשוט לא שווה כי זה אבוד גם ככה. זה תוקף אותך בפתאומיות ואתה צריך לעצור את החיים שלך בשביל להתמודד עם זה? למה?

לעצור את החיים בנסיון להציל אותם ולמות חצי מורעל מכל הטיפולים, הכימותרפיה, הבחילות והמצב הנפשי הירוד.

ראיתי מה קורה ואיך זה הולך, ואני עדיין רואה ומבינה שזה פשוט לא שווה את זה. החיים האלו לא באמת שווים את כל הסבל שצריך לעבור בשביל להציל אותם. 

אז תתחילו להעריך את החיים ותחיו את הרגע. לא כמוני.