אומנם התבגרתי ולמדתי דבר או שניים, אבל משהו בתוכי מת כבר מזמן. משהו בתוכי כבר מסרב לתת, מסרב לרצות, מסרב להאמין. נהייתי צינית ומפוכחת מדי. והכל מתוך פחד, מתוך הפחד שאפול שוב לתהום הזה ולא אדע להבחין בזמן הנכון בכתובת שעל הקיר..

ואני, אני כמו טיפשה נפלתי שוב ושוב ושוב, ידעתי שאני תמיד אהיה שם.

כמה מילים של יאמרו, כמה דמעות שלא יזלגו, שום דבר לא יתאר ויסביר את מה שהיה שם.. כנראה שזו הייתה פנטזיה, כי קשר לא היה שם, וזה אולי מה שעצוב בפנטזיות- קשה להילחם בהן. יש משהו בדברים של התגשמו, לא התממשו ולא יושמו שגורם לך לחשוב עליהם, שגורם לך לחפש הסברים ולחפור את הבור לעצמך.

ואני יודעת שאף אחד לא יוכל לתת לי תשובה, גם לא אתה, לכן המכתב ההוא כמו רבים אחרים ישאר אצלי.

כבר יותר משבוע שאני חושבת על ההחלטה הזאת. ואני יודעת מה יהיה הכי טוב שאני אעשה. הכי טוב לא רק לי אלא לכולם. אבל אולי לא תמיד הכי טוב עדיף? ואני בכלל לא רואה את עצמי באמת עושה את זה, זה פשוט בלתי אפשר. אבל מצד שני יש את הכאב הזה, והמחשבה על זה.. אני לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר, לא מוכנה לקבל ולהאמין בזה, שזה באמת קורה, פשוט לא. לא עכשיו בכל אופן. לא ב- 7 שנים הקרובות.