אז.. מה? מה? למה?
כי הלילה לא נרדמתי עם דמעות? כי לשם שינוי, לילה אחד אמרתי לעצמי להיות חזקה ולא לבכות? לא לבכות את כל הכאב הזה עלייך?
יום שלם אני מלאה במחשבות, תהיות, געגועים, ובסוף? כלום.
אני כבר לא מבינה.
מה? פשוט מה? אני לא מבינה יותר. משהו שעשיתי? משהו שאמרתי? נמאס לי לבכות מתוך תסכול.
אני לא רוצה יותר להעמיד פנים שהכל בסדר ואז ללכת לחדר ולפרוץ בבכי, כי ליד כולם אי אפשר. נמאס להחזיק את הכל בפנים.
נמאס לי להיות עצובה, נמאס לי שכל החיים שלי זה- אתה, ורק אתה. ומה איתי? אותי? השארתי מאחור כבר ממזמן. כבר שנים שאני בנאדם אחר.
כבר שנתיים וחצי שבכל נשימה שלי אני לוקחת גם אותך, שכל שנייה מחיי זה אתה, שבכל מחשבה אתה זה שמציץ פתאום, שבכל חלום כמעט אתה זה שמופיע.

אז איך זה הולך בדיוק? יום כן, יום לא, יום למה לא, יומיים לא?

זה כאב שלא ניתן להסביר במילים. אפילו לנשום נהיה קשה, זו ממש טרחה, אז שלא נדבר על לאכול או לשתות. ואת כל התסכול והעצב שיש בתוכי אני מוציאה על האנשים בסביבתי. אני הורסת לעצמי את הכל.
וכשחושבים על זה.. לא, אין לי כלום ואף אחד.