ואיך זה שאני עדיין אוהבת? 

על חטאים משלמים בכל מקרה. שום "יום סליחות" לא יעזור. את הסליחה צריך להגיד כשבאמת צריך להגיד אותה, ולא לנסות למחוק את הכל ב-איזי וואי ביום אחד.

אני לא רואה את יום כיפור כיום של להיזכר לבקש סליחה על כל החטאים, כי את הסליחות שלי אני מבקשת מדי יום. בתור בנאדם מאמין אני חושבת שהוא סולח בכל יום ולאו דווקא ביום כיפור.

המטרה של יום כיפור בעיניי היא העינוי. "לשלם" על החטאים. ולמרות שאני אומרת לעצמי לפעמים "בשביל מה אני צריכה להתענות? לא עשיתי שום דבר רע". אבל כיהודייה אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה ושזו החובה שלי. אני מרגישה טוב יותר עם עצמי.

אני לא מבינה אנשים שצמים סתם.. כדי להגיד "צמתי" [ואני מכירה אישית כאלה] אבל אין כוונה או משהו. או כאלה שמצד אחד צמים, ומצד שני מדליקים טלויזיה, אור או משחקים במחשב. כמובן שדת זה לא שחור או לבן, ובנאדם חילוני שביום כיפור מחליט שהוא רק לא מדליק אור, רק מעצם כך שהוא חושב על לעשות את זה הוא עושה משהו טוב, כי הוא באמת מתכוון לזה.

אבל אני לא מאמינה שבנאדם שבאמת עשה משהו לא בסדר וצריך סליחה יקבל אותה אם הוא ישחק במחשב כל היום. הוא אמור לפחות להבין ולדעת על מה הוא מתחרט, לדעת מה הוא לא עשה טוב כי אחרת מה הוא למד פה?

וכבר אמרתי שבעיניי זה לאו דווקא ביום כיפור, כשבנאדם עושה משהו לא טוב המצפון שלו צריך להדליק נורה אדומה ושם הוא צריך לתת דין לעצמו.

בכל מקרה, ההשתדלות והכוונה עדיפה על כלום.

טכנית, האדם אמור לבקש סליחה לפני שהוא הולך לישון בכל לילה וזה באמת לא חוכמה לחטוא ולחשוב מלכתחילה ש-וואלה, אני אכפר על זה ביום כיפור, לא צריך יום מיוחד בשביל לבקש סליחה, כמו שלא צריך את ה"וולנטיין" כדי להגיד או להראות למישהו שאתה אוהב אותו. אבל אני מניחה שאם לא היה את יום כיפור ספק אם היינו מתבוננים בתוך עצמנו באופן כ"כ מעמיק.. על אף הכוונות הטובות והכל.

ודבר נוסף, אני שונאת שאנשים אומרים לי בכללי "סליחה אם פגעתי בך" כשהם אפילו לא יודעים על מה הם מבקשים סליחה! אז מה זה עוזר בתכלס? סתם לצאת ידי חובה ולהגיד סליחה על משהו שאתה אפילו לא יודע שעשית?