הערת שוליים

משהו אתמול גרם לי לרצות לעזוב את הבית של ההורים ולגור לבד... דחף שמלווה אותי מאז שחזרתי מטבריה. דחף ששכח ברגע שהתחלתי ללמוד ואיבדתי את הזמן הפנוי שלי להרהר בדברים כאלה.

את הבוקר העברתי בחיפושי שווא אחר דירות, בניסיון לחשב באופן גס מה התקציב החודשי שאני אצטרך. וזה הרי לא ריאלי בשבילי כרגע בכל מקרה... לפחות לא בחודשים הקרובים.

ועכשיו, שיחה עם ידיד שחולק כמוני את האהבה לצילום הזכירה לי שיש דברים אחרים שאני רוצה להשקיע בהם את הכסף שלי. והזכירה לי שנוח לי לגור בבית של ההורים... אומנם אין לי פרטיות מוחלטת, אומנם אני תלויה בהם וצריכה להשתדל שלא להפריע ולהיכנס להם בין הרגליים יותר מדי [כי בכל זאת... אני כבר לא ילדה].

מצד שני, אם אני אעבור לגור לבד אני לא אוכל להרשות לעצמי שום דבר מעבר לצרכים הבסיסיים של חיים מחוץ לבית- דירה, מים, חשמל, אוכל בסיסי. בקושי יהיה לי כסף לבירה עם חברים פעם-פעמיים בחודש.

לא בא לי להיות במקום הזה. כשהייתי קטנה בקושי היה להורים שלי כסף, ואני זוכרת טוב מאוד את הצורך להצטמצם ולבטל את כל הרצונות החומריים שלי. ועכשיו כשטוב וקל יותר, אני לא רוצה לחזור לשם. אם יש לי אפשרות להישאר בבית, אני לא רוצה לרדת ברמה בצורה כ"כ חדה...

אני תוהה האם זה פינוק, או שזה לגיטימי לרצות לחיות ברמת החיים הכי גבוהה שאני יכולה להרשות לעצמי.

אני תוהה כמה זמן זה נחשב לגיטימי לגור עם ההורים.. כי זה הפיתרון הכי קל הרי, תמיד. גם בגיל 30 זה יהיה קל ונוח...