ילדות היא לא מהלידה עד גיל מסוים
ובגיל המסוים הזה הילד גודל, ושם דברים ילדותיים בצד.
ילדות היא הממלכה שבה איש לא מת.
(אנדה ס.ט. וינסנט מיליי)
הקדמה:
היו לי יותר חוויות של 'כמעט מוות' ממה שאני יכולה לשתף; זה לא משהו שאי פעם תתרגל אליו.
בכל זאת, זה נראה בלתי נמנע בצורה משונה, לעמוד שוב מול המוות.
כאילו באמת סומנתי להיות אסון. ניצלתי עוד פעם ועוד פעם, אבל הוא ממשיך לחזור אליי.
עדיין, הפעם הזאת כל כך שונה מהפעמים האחרות.
יכולת לברוח ממישהו שהפחיד אותך, יכולת לנסות להלחם במישהו ששנאת.
כל התגובות שלי היו מכוונות לעבר הסוגים האלה של הרוצחים - המפלצות, האוייבים.
כשאהבת את זה שהרג אותך, זה משאיר אותך ללא אפשרויות. איך יכולת לברוח, איך יכולת להלחם, שכשאתה עושה את זה, זה פוגע בנאהב?
אם החיים שלך היו כל מה שהיית חייב לתת לנאהב, איך יכולת שלא לתת אותם?
אם זה היה מישהו שבאמת אהבת?
1. הזדקנות :
אף אחד לא בוהה בך הבטחתי לעצמי אף אחד לא בוהה בך. אף אחד לא בוהה בך.
אבל בגלל שלא יכולתי לשקר בצורה משכנעת אפילו לעצמי, הייתי חייבת לבדוק.
כשישבתי לחכות אחד משלושת אורות הרמזור בעיר שיהפוך לירוק, הצצתי לימין - גברת וובר, במכוניתה סובבה לכיווני את כל גופה המחולק. עיניה קודחות בתוך שלי, ואני תוהה למה היא לא מפסיקה עם מבטה החודר או נראת מבויישת. זו עדיין הייתה גסות שקולה לבהות באנשים, לא ככה? זה לא מתייחס אליי יותר?
אז נזכרתי שהחלונות היו בצבע כל כך כהה שבטח לא היה לה מושג אם זו אני כאן, כל שכן אני תפסתי אותה מסתכלת.ניסיתי להתנחם בזה שהיא לא באמת בוהה בי, רק המכונית.
המכונית שלי. אנחה. (המשך יבוא...)
אייןןן לייי כוחח להמשיך.. כבר 02.00 לפנות בוקר ואני לומדת מחר. מצטערת ילדים וילדות אבל תיאלצו לחכות למחר שאני אמשיך...
3> ספיר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Sap (=
