לפני שמתחילים, אני מקווה שתאהבו את הפרק ושתירשמו למנויים

הפוסט הקודם לא הגבתם אז אני מקווה שעכשיו הרבה יגיבו

פרק ראשון- "היום ששינה את חיי"

"רוני, בואי שנייה לסלון" קראה אימי, שגית. "למה?" שאלתי, הייתי באמצע שיחה בפייסבוק עם יובל ולא רציתי ללכת. יובל זאת החברה הכי טובה שלי.

"בואי ונגיד לך!" אמר אבא שלי, שי והתחיל להתעצבן. "אוקי אוקי" אמרתי וכתבתי ליובל שמיד אחזור. כשהגעתי לסלון ראיתי את אחי הקטן, עומר עם פנים מדוכאות.

התעלמתי והמשכתי לאמא ואבא. "חמודה, את זוכרת את הקיבוץ של סבתא, זה שגרנו בו עד שעומר נולד?" שאלה אימי, "בטח, כל יום שבת אנחנו הולכים לסבתא" אמרתי, "חמודה, אל תיבהלי אבל אני ואבא החלטנו ש..." אמרה אימי "מה?" שאלתי בחוסר סבלנות, רציתי כבר לחזור לשיחה עם יובל. "אנחנו עוברים לקיבוץ!" אמר אחי הקטן והלך לחדרו. "מה?!" שאלתי, לא האמנתי. למה הם לא שאלו אותנו? דווקא שאני וטל השלמנו. זה נפל עליי כמו פצצה. רצתי לחדר ונעלתי אותו. כתבתי ליובל שנדבר כבר מחר. דמעות התחילו לזרום. נכנסתי למיטה וכל הלילה לא נרדמתי. הראש שלי היה במחשבות, איך אני אגיד לטל ויובל? איך אני יעזוב את הביה"ס עם כל החברים שלי? איך אסתדר בקיבוץ? אבל הכי עיצבן אותי, זה איך שהם לא שאלו אותנו? 

כשהשמש עלתה, קמתי וראיתי את אמא שלי מתארגת לעבודה. הוצאתי קורנפלקס מהארון, וכשפתחתי את המקרר גיליתי שיש רק חבל וניל. "למה אין חלב רג"

נקטעתי מאמא שלי שהראתה לי בשתיקה את החלב הרגיל. "תודה" אמרתי והתחלתי לאכול. ופתאום אמא שלי פרצה החוצה את כל מה שהיא הרגישה,

"די! עכשיו תכעסי אלינו כל הזמן? אנחנו החלטנו ולא תוכלי לשנות זאת! נקודה!". "אני בכלל אמרתי משהו?" שאלתי והלכתי לשירותים.

התלבשתי והתאפרתי ומוב העצבים נמרח לי כל העיפרון השחור, אבא קרא לי שהגיע זמן לצאת ואני לקחתי משקפי שמש שיסתירו את זה.

כשגענו מיהרתי לשירותים לסדר את העיפרון ופתאום אני שומעת: "אני לא מאמינה, איזה דפוקה רוני!" זה היה קול מוכר. ראיתי שמי שזאת לא תיהיה עומדת לצאת.

התחבאתי בתא אחר וראיתי שזאת יובל. גם כן, חברה אמיתית זאתי. מיהרתי להוציא את הספרים מהלוקר ופתאום ראיתי פתק. היה כתוב בו:

"לרוני אהובתי, אני אוהב אותך, אני רוצה לנשק אותך כל היום. תפגשי אותי אחרי הלימודים במעבדה. מאהובך, טל."

סגרתי את הלוקר שנשענתי עליו במבט של מאוהבת. אני כל כך אוהבת אותו. רגע, איך אני אספר לו?

תיכננתי שאני אספר לו בסוף היום. הלימודים עברו לאט אבל בסוף הצילצול הגיע. חיכיתי לו, וחיכיתי ואז הוא הגיע. אחרי רבע שעה.

"אני מצטער על העיכוב..." הוא אמר לי, "לא נורא" אמרתי, לא יכולתי לכעוס עליו. "אני חושב שאנחנו מוכנים" הוא אמר. "למה?" אמרתי, "לזה" אמר טל והתחיל לנשק אותי. אני שיתפתי פעולה, לנשק? לזה הוא התכוון. פתאום הוא עוצר את הנשיקה ומוריד לעצמו את החולצה. הבנתי למה זה מתפתח ואמרתי "אני חושבת שזה קצת מוקדם" אמרתי, "אה, אוקי. ומה אם אני אגיד לך שאני מוכן ולא מעניין אותי מה את אומרת?" הוא אמר ותפס אותי חזק. "תעזוב אותי!" צעקתי. הוא סתם לי את הפה.

הוא ניסה להוריד לי את החולצה, אבל לא נתתי לו. הוא הוריד לעצמו את המכנסים וניסה שוב להוריד לי את החולצה. הצלחתי לתת לו סתירה וברחתי לדלת. היא הייתה נעולה. התחלתי לבכות. לא האמנתי. ניסיתי בכל כוחי לפתוח אותה, זה לא הצליח. הוא תפס אותי שוב והשכיב אותי על השולחן. הוא התחיל להוריד לי את החולצה.

הדלת נפתחה ומאחוריה אב הבית. אני ברחתי משם בריצה. כל הדרך עד לבית שלי. כשהגעתי נעלתי את כל הדלתות והחלונות. עליתי לחדר. ניסיתי להתקשר לאמא ואבא שלי אבל הם לא ענו. הרעיון היחיד שעלה לי בראש זה להתקשר למשטרה. התחלתי לחייג ושמעתי צילצול בדלת. הסתכלתי בעינית וראיתי אותו, את טל.

מה יקרה? תגלו בפרק הבא.

אתם מוזמנים להצטרף למנויים, כתבתי מה הם מקבלים ברשימות.

נ.ב: אתם מוזמנים לבקש גם עיצוב אם אתם רוצים,

משעמם לי