חידת מותי הוא מותחן מקורי ומרתק, רב גיבורים ראשיים וקולח. זו, כשלעצמה, סיבה מספיק טובה כדי לקרוא את הספר, אלא שיש סיבה טובה עוד יותר. העלילה נפתחת בגילוי צוואה של גדליה בן אחיקם (זה בסדר, גם לי לקח כמה שניות להיזכר מי זה). כמעט מיד מוזכר שלמעט רוה"מ יצחק רבין, גדליה בן אחיקם היה המנהיג היהודי היחיד שנרצח בידי בני עמו. מרגע שזה נאמר, לאורך כל הקריאה לא יכולתי שלא להשוות בין שני המקרים ולחשוב מה-היה-קורה-אם.

הספר הוא מותחן פוליטי אקטואלי. לא שרבין נרצח ממש אתמול, אבל בואו נגיד שכנראה שהוא לא ראש הממשלה הישראלי האחרון שיירצח, בדיוק כמו שלינקולן לא היה הנשיא האחרון שנרצח. המותחן הפוליטי המצוין גורם גם לי – שלא הייתי ממעריצי רבין – לחשוב קצת יותר על הנושא.

הספר אינו משולל חסרונות. כמה מהדמויות בו מעט נלעגות, כולל שתי דמויות נשיות שמניעות את הסיפור (מישהו שואל מישהי אם היא רוצה לאכול איתו ארוחת ערב, והיא עונה בטבעיות "אכלתי אצל הורי". מזל שאישתי לא השתמשה במילים האלה בדייט הראשון שלנו). קטע פרולוג קצרצר מתרחש בשנות החמישים, והיחסים בין שני בני זוג שם פשוט מקוממים.

למרות נקודת התורפה העיקבית הזו, מדובר במותחן מצוין ומעורר מחשבה.

לבלוג של אבי

עוד על "חידת מותי" במועדון קריאה