בורא המלאכים – מאת סטפן ברייס

כבר בסוף שנות השבעים תחילת שנות השמונים נתפסתי לסוגה שנקראת היום מדע בדיוני ופנטסיה.

אחד הספרים שקראתי היה ספרה של קייט וילהלם-שם שרו מאוחר הציפורים המתוקות- שהפגיש איתי פעם ראשונה עם סוגית השיבוט.

הספר בורא המלאכים עוסק גם הוא בסוגיה-דילמה זו.

זהו ספר מעניין ומטריד כאחד כיוון שהוא עוסק הן בקידמה והן בבערות ובצרות אופק של הנפש האנושית.

הרופא שחוזר לעיירת הולדתו שהיא למעשה "פלטה" אותו בילדותו נתקל באנשים חטטניים וביקורתיים שבמסווה של דאגה לילדיו מנסים להתערב בחייו-ניסוייו, סובל מתסמונת אספרגר שמשום מה נעשתה פופולארית בספרות לעת האחרונה. לטעמי פרט זה מיותר ואפשר היה להעביר את סיפור המעשה והדילמות גם בלי זה.

יש כמובן סמליות רבה בכך ששמות הילדים הם כשמות המלאכים הראשיים בדתות היהודיות-נוצריות והאשה שמטפלת בהם ולמעשה היחידה שאוהבת אותם היא חשוכת ילדים בעצמה.

בסופו של דבר נסיונו של הרופא-האב לשבט את עצמו בדמות ילדיו ו"לתקן" את פגמיו תוך שהוא משאיר את הסימנים החיצוניים של צבע השעה והשפה השסועה על מנת "לסמן" את נשואי המחקר, נכשל. אך הוא בדבקות של מדען לא מוותר וממשיך את מחקרו. גרם לי לחשוב הרבה על הרצון שלנו "לתקן פגמים בייצור" ולקבל ילדים "מושלמים" ועל השאיפה שלנו לחיי נצח, ולאו דווקא בצורה חיובית.

הספר לא קל לקריאה אבל כאמור מעורר מחשבות ומצטרף לספרים נוספים שקראתי לאחרונה שמתנדנדים בין אוטופיה לדיסטופיה כגון בז וניאלה של מרגרט אטווד וילדי האדם של פ.ד.ג'יימס, שמראים לנו שבעצם העתיד כבר פה.

מומלץ למי שמחפש חומר קריאה מעורר מחשבה

מאת מרים אופיר