חשבתי שאולי על הספר הזה לא אכתוב. שלפעמים מספיק להיות עם החוויה ולא צריך לרוץ לספר לחבר'ה. במיוחד על חוויית קריאה כזאת. נדירה, שבילדות ובנעורים כשהספרים היו צינור חמצן וחבל הצלה, לא הייתה נדירה כל כך: כשמחכים לרגעים הפנויים של הערב כדי להתייחד עם הספר. כשחיים את התמונות והמילים של אתמול עד מנת הקריאה הבאה. וכל זאת למרות שהוא ספר קשה, "ורד הלבנון". לא ספר אסקפיסטי שכיף לקרוא אותו, אבל כן מענג לקרוא אותו על אף הקושי הרגשי הרב מהכיל, כי האמת מענגת, והתמרתה לאמנות היא מענגת.

"ורד הלבנון" הוא ספר אישי מאוד, משום שהפרוטגוניסטית בו היא לאה איני ואת חייה היא מספרת. הוא גם רומן ישראלי משום שבסיפור חייה של איני שזורים באופן אורגני כל השאלות והקונפליקטים של קיומנו כאן, מהשואה – שלגבי לאה היא קיימת בסיפורים-לפני-השינה של אביה על קורותיו, זוועות שהוא מספר לה כבר בהיותה בת ארבע; אותו אב שמייצר לה בבית שואה פרטית של התעללות מינית שאיני כותבת בכנות שהיא ניצלת ממנה לעתים באמצעות השואה הכללית ההיא שהייתה – ועד כור ההיתוך (העולה החדש יֵיני שאִיינוּ אותו לאֵיני) והעדוֹת (לאה מקבלת מימון ללימודיה דווקא מקרן של יוצאי עירק, אם אני זוכרת נכון – בהופכה את "איני" ל"עיני") והמלחמות והחברה המיליטריסטית והשוביניסטית שהן מייצרות. אך העלאת כל הנושאים האלה והביקורת עליהם היא לא "פוליטיקה", לא מולבשת על הסיפור או מופקת ממנו בכוח, היא ארוגה בו לבלי הפרד. (עכשיו זה מזכיר לי קצת את כתיבתה של דוריס לסינג על דרום אפריקה, ומעניין שגם אצלה בספרים על מרתה קווסט מטושטש הגבול בין הבדיון לביוגרפיה, אבל זו לא השוואה שחשבתי עליה לעומק.)

כמו גיבורה דיקנסית, לאה איני גדֵלה בתוך הזנחה והתעללות, בין הורה לא אוהב (אמה) להורה שאוהב בדרך שאסור לאהוב (אביה), ואת פרצי היצירה המוקדמים שלה היא שופכת על שולי נייר עיתון משום שאפילו נייר לכתיבה לא מספקים לה. ספרים לקריאה שהיא מייחלת להם היא משיגה בקושי, ואי אפשר שלא להתמסר איתה לחדווה כשבמחלת ילדות קשה היא מקבלת סוף סוף את "אורה הכפולה" – אבל גם הספרים אינם מצליחים להוות תחליף לאהבה ולאם נוטשת.

חלק גדול מהשפה הרגשית של לאה שבספר היא שפה תחושתית של הגרון. כילדה שנוטה לאנגינות וכמי שהחיים נותנים לה הרבה סיבות לבכות, היא מתארת בדיוק פיוטִי ניואנסים של תחושות בגרון (ופעם אחת הגוש בגרון מתנפץ לרסיסי שמחה!), ואליי מאוד דיברה השפה הזאת. גם אני קראתי עם הגרון.

ולא אמרתי מילה על יונתן, החייל הפצוע שלאה מספרת לו את עצמה והוא דמות חשובה, גם אם שותקת ומסתורית, בספר, ולא על ג'ון לנון שהספר הזה גרם לי פתאום להתאבל עליו ועל הירצחו, ולא על הכעס שמצטבר בגרון בעת הקריאה כלפי רופאי בית חולים ומפקדי צבא ולא על החסד ממיס הגרון שבסיום. ובכלל, תאמינו לי, לא אמרתי כמעט כלום. אבל כן כתבתי משהו, כי על ספר כזה לא שותקים.

שרון על ורד הלבנון