וכשגולדברג האישה הבוגרת תינתה את מר אהבתה לבחור צעיר ממנה בהרבה, וכתבה "ובמבטן הער של נערות/ בנות שבע-עשרה איני רוצה לראות/ שחוק ניצחון ובוז ועקיצה[3]" השתתפתי בעוינותה כלפי בנות השבע-עשרה מהצד האחר, זה של הצעירה-מדי.

גם מהצד השני של גיל שבע-עשרה המשכתי לאהוב את לאה. בין השאר את השורות האלה המוכרות כל כך בקולה של יהודית רביץ: "ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן/ ולכל שערה בבשר החשוף/ וריח ילדוּת - ריח דבק ואורן/ הוא ניחוח לילו של הגוף[6]" – כמה נכון ועמוק החיבור הזה בין גילוי החושניות והמין לילדות המוקדמת, כשמגלים כל תו וכל איבר ונותנים להם שמות, והריחות והטעמים נצרבים בגוף ובנפש בעוצמה של ראשוניות.

ארבעים שנה אחרי מותה או בכל זמן אחר, לאה גולדברג תמיד גם נערה רומנטית וגם אישה מאוד מאוד חכמה, ואפשר לכמוה איתה וגם להחכים ממנה ולבקש את ההתפעמות הראשונית בכל יום ויום:

למדני אלוהי

למדני אלהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,
על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום,
לדעת, ליחל, להכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש יומך עם בוקר ועם ליל,
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה יומי עלי הרגל.

[1]אהבתה של תרזה די מון י"ב. לאה גולדברג שירים ב' עמ' 167

[2]שירי אהבה מספר עתיק ב'. לאה גולדברג שירים ב' עמ' 49

[3] אהבתה של תרזה די מון ב'. לאה גולדברג שירים ב' עמ' 157

[4]אף על פי שחלמתי. לאה גולדברג שירים א' עמ' 90

[5] שבעה צעיפים ב' וג'. לאה גולדברג שירים ב' עמ' 241-242

[6] סליחות א'. לאה גולדברג שירים א' עמ' 139