"ורד הלבנון", ספרה (האוטוביוגרפי ככל הנראה) של לאה איני, מתאר את ילדותה ונעוריה הקשים של ורד, גיבורת הספר ששמה האמיתי הוא לאה, והיא בת דמותה של המחברת, כפי שהיא מתארת אותם ברטרוספקטיבה בעת שהיא בת עשרים. זהו ספר שמכיל כל כך הרבה, עד שמרוב עצים כמעט ולא רואים את היער. הספר מאזכר הרבה מסוגיות היסוד של החברה הישראלית (השואה, מלחמות, היחס לאחר, מזרחים ואשכנזים, עשירים ועניים וכו') ואמור להיות ניזון מהן, אולם למעשה הוא לא ממש אומר כלום על אף אחת מהן. בחלק מההקשרים זה טוב ומתאים. כך למשל, הטיפול של הספר בקבלת השואה על ידי הציבור הישראלי בשנות ה-60 (וקבלת הנראטיב של השואה המזרחית – של יהודי יוון ואחרים – עד היום) הוא מעודן מאוד, ובכך הספר ניצל מבנאליות ומשכיל להשמיע ביקורת אפקטיבית. בהקשרים אחרים, ההתחמקות של הספר היא מלאכותית ופוגעת בעומקו. ורד היא חיילת המשרתת בתפקיד עורפי בצבא במהלך מלחמת לבנון הראשונה. היא בוחרת מיוזמתה, ולמרות קשיים, להתנדב לבלות זמן עם חייל פצוע בעת מלחמה. היא בוחרת (בעקשנות) דווקא בחייל שניסה להתאבד על מנת שלא להילחם. זו בחירה לא פשוטה בכלל, שנדמה שיש בה פוטנציאל לעמדה משמעותית לגבי המלחמה המסוימת הזו, ערכים כמו קדושת החיים מול אוטונומיה ופלורליזם מחשבתי, ועוד. המחברת משאירה את כל האפשרויות האלה בלתי ממוצות בעת שהיא שמה שוב ושוב בפי ורד אמירה לפיה היא אינה מבקשת להביע עמדה לגבי "המצב" (והיא גם לא מביעה כל עמדה אחרת). חוסר המיצוי הזה חל גם בהקשרים פרטיים יותר: החיבור של ורד, בחורה מרקע קשה ופוגעני ששרדה, עם יונתן, "ילד שמנת" שלא שרד, ואפילו למות לא הצליח, הוא חיבור מעניין וטעון. הספר יכול היה להשתמש בפוטנציאל הרב שבחיבור הזה כדי לומר משהו, והוא אינו עושה זאת. בנוסף, יכול להיות שורד בוחרת דווקא ביונתן לאור הטראומות שלה כאדם דחוי, אולם גם אפשרות זו נותרת בלתי מבוררת, וכך הספר מאבד את האפשרות לומר משהו לגבי קבלת דחויים בחברה. החמצה משמעותית במיוחד יש בשתיקה של הספר לגבי שני אירועי היסוד שבו: השואה ומלחמת לבנון. הספר יוצר מעין אנלוגיה לא מודעת בין האירועים, אולם אינו מפתח אותה, ושוב נדמה שהתחמקותה המתמדת של ורד מהבעת עמדה היא תקלה שפוגעת גם בתזה של הספר עצמו. לאור כל החסרים האלה, הספר נותר במידה רבה בלתי מפוענח: לא ברור מדוע ורד מחליטה פתאום להתנדב, איך הגיעה דווקא להתנדבות הזו, ומה היא מפיקה ממנה, לבד מאוזן קשבת של אדם שאינו מדבר או מגיב לסיפור, ואינו מאיר אותו או תורם לו בכל צורה. גם מהבחינה התמטית נראה לעיתים כאילו כל הקשר עם יונתן נועד רק ליצירת סיפור מסגרת שבתוכו יכולה ורד לספר את הסיפור שלה ללא הפרעות. ביקורת אחרת ביחס לספר נוגעת לתוכן סיפורה של ורד. לעיתים המציאות היא כל כך קיצונית, שהיא נתפסת כבדיון. גם אם זו אכן אוטוביוגרפיה של המחברת, עדיף לספר רק חלקים ממנה כדי לא לאבד אמינות. כמות הזוועות בילדותה ונעוריה של ורד היא קיצונית, וכאשר היא אינה מתחברת לתהליך אחד קוהרנטי (שכן הספר נמנע ממתן תשובות חיוניות לגבי מניעיה ובחירותיה של ורד) האמינות של הסיפור נפגעת. זאת במיוחד כאשר הספר נראה כאוטוביוגרפיה, אולם אינו מראה כיצד הגיעה המחברת מהמקום בו מתוארת הדמות הפיקטיבית, למקום בו נמצאת המחברת המציאותית. ואחרי כל זה, עדיין חושבת שמדובר בספר שווה קריאה, ולו כדי להחשף לכל המחשבות שהספר יכול לעורר בקורא קשוב, ולהנות מהסגנון הייחודי של לאה איני.

מאת שרון

לי על "ורד הלבנון"