אמיצה, ג'ני דאונהם: ההחלטה לכתוב ספר מנקודת מבטה של חולת סרטן גוססת אינה מובנת מאליה, אפילו אם לא היה מדובר בספר נוער. והיא גם מוכשרת. אני, את "לפני שאמות" קראתי בסוף שבוע אחד וכמעט לא הצלחתי להניח אותו מהיד, גם כשבפרקים האחרונים כעסתי על עצמי ועל הבחירה התמוהה שלי להתרגע בשבת בקריאה קלילה על נערה בת 17 שעומדת למות.

טסה סקוט מספרת בגוף ראשון על חייה כנערה חולה מאוד ועל החלטתה "לחיות לפני שאמות", שבעקבותיה היא עורכת רשימה של דברים שהיא רוצה עוד להספיק. הרשימה מתחילה בפעילויות מאגניבות כמו זיון אקראי ונטילת סמים ולאט לאט, כאשר הסוף מתקרב, מתקרבת אל הרבדים הפנימיים של הנפש והלב.

רוב הזמן דאונהם כותבת אמיתי ומדויק ולא דידקטי. אהבתי במיוחד את תיאור יחסיה של טסה עם אביה, תיאור הממחיש עד כמה אנחנו פוגעים דווקא בקרובים לנו משום שהם קרובים, ואיך אביה של טסה, דווקא מהיותו הגורם הבטוח והיציב בחייה, הוא גם כליא הברקים לכעסה; אהבתי גם את תיאור יחסיה עם החברה הכי טובה זואי, ועם האח הצעיר קאל, תיאורים משכנעים מהיותם אמביוולנטיים ומרשימים דווקא באנושיותם הלא מושלמת.

מאותן סיבות השתכנעתי פחות מתיאור האהבה הראשונה של טסה. למרות שדמות האהוב הייתה מגובה כביכול ברקע פסיכולוגי אמין, לא האמנתי שנער בגילו יכול לתפקד כך ולהיות כזה. הייתי מעריצה יותר אותו ואת אהבתם אם הוא היה מושלם פחות. עוד דבר שהפריע לי מאוד הוא ההכנסה כמעט בכוח של חיים חדשים (היריון של אחת הדמויות) לתוך הספר, כאילו במקום שיש מוות מוכרחה להיות לידה, גם אם היא לא חלק אינטגרלי מהתבשיל המסוים הזה.

אבל בסך הכול, לדעתי יש לה לדאונהם הרבה במה להתגאות, והבאתי עוד שני כובעים להסיר גם מול השפה הקולחת של התרגום, בפני המתרגמת לינדה פניאס ובפני עורכת התרגום יעל ישראל.