הספר "סיפור על אהבה וחושך" זה לא סתם עוד ספר.
זה לא ספר עם עלילה עקבית, או עם סדר כרונולוגי.
הוא גם לא דומה בשום אופן לכל הביוגרפיות והאוטוביוגרפיות שקראתי (וקראתי הרבה).
ועדיין מדובר פה בספר מדהים במלוא מובן המילה.
עמוס עוז לא מספר רק על חייו בספרו.
עמוס עוז גולש חמישה או שישה דורות אחורה, מספר על משפחתו.
הוא מספר על אביו, אריה, הלמדן הבקיא שלמרות ידיעותיו הרבות לא הצליח לקבל לעולם משרה באוניברסיטה וכל חייו עבד בספריה הלאומית בירושלים.
הוא מספר על אימו פניה, בעלת הנפש הפיוטית והפילוסופית שמתאבדת כשהוא בן 12.
הוא מספר על סבתו שלומית החולת ניקיון שבסופו של דבר מתה מרוב ניקיון.
על סבו אלכסנדר שכתב מאות שירים שמהללים את העברית ואת ישראל (ברוסית).
הוא כתב על סבי סבו שהתחתן בגיל 13 והתעקש לעשות את ליל הכלולות בלילה החתונה.
על דודו יוסף קלוזנר, הפרופסור המלומד בעל השם העולמי
הוא מספר על ירושלים של אותם ימים בשנות ה-40, על מלחמת העצמאות, על החגיגות בכ"ט בנובמבר, על המצור בירושלים בתקופת מלחמת העצמאות, על חייו בקיבוץ שאליו עבר בגיל 15, על חיבתו הרבה לספרים מאז ילדותו, על חווייתו המינית הראשונה וכן הלאה.
"סיפור על אהבה וחושך" זהו ספר טראגי.
זהו ספר קומי.
זהו ספר מרגש.
השפה של עמוס עוז עשירה ומיוחדת, תיאוריו מדויקים ונפלאים. הרבה פעמים במהלך הקריאה מצאתי את עצמי צוחק בקול רם, ואילו הרבה פעמים גם מצאתי את עצמי כמעט על סף דמעות.
מדובר פה באחד הספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם. וקראתי די הרבה.
קשה לתאר במילים עד כמה הספר הזה מומלץ בחום לכל אחד באשר הוא, אבל אני מקווה שהצלחתי, רוצו לקרוא.
מאת הצפרדע
בבלוג זה
בכל הבלוגים
