שעות קשות הן שעות הלילה.  מאז ומעולם מייחסים בני האדם לחושך משמעות מפחידה. שעת השדים והמפלצות. שעת המוות. בשעות הלילה עדיף להסתתר בבית, מתחת לשמיכה ולישון. אלא שבספרו של מורקמי בו מתערבת פנטזיה עם ריאליזם, מסתבר שדווקא עדיף לשוטט בחוץ מלשקוע בשינה עמוקה...

הסיפור מתחיל בנו צופים באנשים במסעדה ומתמקדים בבחורה מסויימת עם כובע בייסבול לראשה. שקוראת ספר. בחור שמזהה אותה ושלמד עם אחותה בעבר, ניגש אליה והם מתחילים לשוחח.

לכאורה מסופר פה סיפורן של שתי אחיות במשך לילה אחד. מרי וארי. אות אחת מבדילה בין שמותיהן. אך הן כל כך שונות. ארי, החכמה והיפהפיה- "שלגיה" היא נקראת, מחוזרת ודוגמנית.

מרי- פשוטת מראה וחכמה פחות, שמחווירה  אף יותר בצילה של אחותה. לא יוצאת עם בחורים. לומדת בבית ספר סיני כי "שם קל יותר".

 מאוחר יותר היא נקלעת לסיטואציות משונות שהלילות בטוקיו (ומורקמי) מזמנים.

כשמתקדמת העלילה ברור יותר ויותר למה היא איננה מגיעה הביתה. אבל לא ברור מדוע אחותה – "שלגיה", לא נקראת בעצם "היפהפיה הנמה". שכן מסתבר שהנ"ל רדומה כבר חודשיים.

מורקמי טווה את העלילה והפוך את הקורא לעין שצופיה מבחוץ. חסרת יכולת להתערב. הוא מתאר סצינות. מצטט דיאלוגים. אין הסברים, אין מניעים ומחשבות שמתוארות. המספר מדגיש את הפאסיביות שלנו, הקוראים, ומעורר את התחושה שאנו צופים בסרט.

ואם בתחילה בחור פוגש בחורה מצטייר כסרט רומנטי, הרי שאחר כך, כשאנו עוברים לחדר אחותה הנמה, אנחנו מוצאים את עצמנו עוברים מסרט רומנטי לסרט אימה. בחורה ישנה שינה עמוקה. גבר עם מסכה מתיישב בחדרה. מסכים מרצדים. לפתע היא מוצאת את עצמה בחדר אחר. מה קורה פה?

העלילה נעה לאורך הלילה. מרי פשוטת המראה תמצא את עצמה ב"מלון אהבה" (מלונות שאכן נפוצים מאוד ביפן, אם כי בניגוד לספר, יש להם תדמית מהוגנת)  כשהיא מנסה לעזור לזונה סינית ומתחברת לעובדות המלון (המרתקות כשלעצמן), הסרט הרומנטי משתנה לסרט פעולה, סרט האימה עדיין מהבהב, הנה, הרומנטיקה עם הבחור ההוא, מהמסעדה, צצה שוב – מבליחה ונעלמת, והבוקר עולה.

 בסוף הלילה מסתבר כי כל אחת מהדמויות נמצאת בורחת בדרכה שלה. יש מי שבורח לשינה עמוקה. יש מי שבורח לשוטטות לילית. יש מי שבורח מאשתו וחייו הבורגניים למעשים שאין להם מחילה, ויש מי שבורח למקום בו אין חשיבות לפניו והוא  פשוט נבלע בהמון. הלילה הזה מפגיש אותנו עם כל סוגי הבריחה האפשריים. אבל מה שעצוב זה שכולם בורחים, ואיש אינו מחפש להחזיר אותם.

 היחידי שבאמת מנסה לתפוס מישהו, הוא איש המאפיה הסינית שמרגיש שפגעו ברכושו.  

מורקמי מתאר את הניכור היפני. את הניכור המערבי. את הניכור של בני אדם בעיר גדולה באשר היא.

אני, אישית, מעדיפה ספרים שמתארים חום.

מאת זלפה