מריקיטה היא עיירה קטנה ונידחת בהרי קולומביה. יום אחד פושטת  חבורה של לוחמי גרילה על העיירה ומגייסת בכפייה את כל גברי העיירה פרט לכומר ולילד שחופש לילדה. העיירה הופכת למקום שומם ומנותק משאר המדינה. בהתחלה חלק מהנשים בעיירה מחכות לניסים ושמות את כל כוח הכובד שלהן על התפילה בכנסייה. במקביל קמה רוסלבה אלמנתו של קצין המשטרה ושואפת להקים מחדש את העיירה.  ובהמשך הן לומדות להשתמש בתושייתן וביכולות שלהן כדי לשרוד ולהקים חברה אוטופית המבוססת על ערכים נשיים.

במקביל לסיפורה של העיירה  מובאים סיפורים קטנים של אנשים גרילה ואנשי צבא שמציגים את "העולם שבחוץ" שהוא כאוטי כמו עולמה של העיירה.

ובתוך כל אותו כאוס מתקיימים חיים ושאיפות, געגועים ואהבות חדשות ולא רגילות, חרדה מהיכחדות הקיום האנושי ואובדן הזמן וביסוס אלטרנטיבות וגילוי הדרגתי שהעולם הקודם אליו התגעגעו בהתחלה לא היה עולם טוב לנשים ואולי גם לא לכל הגברים.

אהבתי את היכולת של הסופר לרדת לפרטים הקטנים של חיי היומיום ויחסי הכוחות בין הנשים באותו עולם חדש. הוא לא מנסה לייפות את המציאות ולצאת באמירה חד משמעית ומשתמש לעתים באירוניה חריפה. הצגת הקונפליקט בין הגרילה לצבא מתוך עיניהם של הלוחמים הפשוטים שלא תמיד יודעים עבור מה הם נלחמים ועוסקים בהישרדות היומיומית מרתקת לא פחות ואולי גם מסבירה במשהו את הגסות והקשיחות הגברית שאפיינה את רוב גברי העיירה. הרומן בוחן רבות את העיסוק במהות הגבריות והנשיות. יש ברומן מספר דמויות גבריות שמאמצות את הערכים הנשיים ובוחרות לחיות כנשים. ובמקביל נשים בעלות עוצמות גבריות שמאמצות ערכים גבריים.

ברומן הרבה דמויות והוא מלא בסיפורים קטנים. בהתחלה התקשיתי להיכנס  לעלילה ובסופו של דבר מצאתי את עצמי נמשכת דווקא לסיפורים הקטנים והמרגשים שכל אחד מהם היה יכול להיות בסיס לרומן.

מאת ג'וליאנה