את "זכרונות אחרי מותי" לא כתב יאיר לפיד, אלא יוסף לפיד.

כלומר, יאיר לפיד כתב, וכשקראתי את הספר ידעתי שיאיר לפיד כתב, אבל הרגשתי שטומי כתב את הספר, שמעתי את קולו, דמיינתי אותו כותב. בסופו של דבר.

יאיר לפיד כותב את אביו. אפילו טומי לפיד לא היה יכול לכתוב משהו כל כך "לפידי"...

בשפה קולחת וזורמת, מתאר לפיד את ילדותו העשוקה בגטו, את העלייה לארץ שבה נאלץ לקבל פקודות בשפה שלא הבין, את עבודתו ב"מעריב" בצל עזריאל קרליבך, את שנותיו בניהול רשות השידור, את "פופוליטיקה", את שנותיו בפוליטיקה ולסיום הוא תיאר את מותו.

כשהוא סיפר על השואה, כמעט בכיתי.

כשהוא סיפר על "פוליטיקה" צחקתי בקול רם.

ואולי זה מה שטוב בספר, זה ספר עשיר. זוהי אוטוביוגרפיה טעונה ברגשות סותרים, מנוגדים וקשורים בדיוק כמו החיים אותם האוטוביוגרפיה מנסה לתאר.

ולסיום, אצטט ממש את המילות הסיום של הספר, המשקפות בדיוק את מה שכל כך אהבתי בו:

"איני יכול לטעון שראיתי את 'חיי עוברים לנגד עיני', אבל הייתי במקום שלו, והבנתי את חיי, והבנתי את מותי, והייתי שלם עם שניהם.

ואז הנשימות נפסקו.

והייתה חשיכה.

אני יודע שיש כאלה שרוצים לדעת מה קורה אחר כך.

אחר כך אין כלום.

אמרתי לכם."

מומלץ בחום! חובת קריאה מוטלת על כתפיכם!

מאת הצפרדע

עוד על "זיכרונות אחרי מותי"