[על "ייאוש" באתר ההוצאה]

הפוסט הזה היה אמור להתחיל בציטוט השורה הראשונה של הספר ייאוש: "לולא האמנתי בכל לבי בכוחי לכתוב וביכולתי לבטא רעיונות במלוא החן והחיות...."

משפט שדיבר אליי מיידית, ושיקף לי את העובדה שאני מאוד מופתעת שמישהו מסוגל להאמין בכל ליבו בכוחו לכתוב וביכולתו לבטא רעיונות במלוא החן והחיות, שכן אצלי כל כתיבה באה ממקום של מי שברור לו שהוא לעולם לא באמת יצליח לנסח את הרעיונות שלו באופן המופלא שבו הוא היה רוצה שהן ייגעו בקורא.

אבל אז המשכתי לקרוא וידעתי שההתחלה של הפוסט אמורה להיות אחרת לגמרי, משהו בסגנון – יגידו לכם שקוראים לספר "ייאוש" – יגידו לכם שהדמות הראשית בספר עוסקת בסיפור ביצוע הרצח המושלם, לאיזו חוויית קריאה תצפו מהספר? אולי אם כבר התוודעתם ליצירות אחרות של נבוקוב תדעו למה לצפות, אבל כמי שעד כה הקשר היחידי שלה ליצירתו היה קריאת הספר "לקרוא את לוליטה בטהרן" ציפיתי למשהו רציני מדכא וכבד, משהו בסגנון שבו אני מדמיינת את אופן קריאת "החטא ועונשו" של דוסטובייסקי  -שגם אותו לא קראתי-, או את חוויית קריאת "תרז רקאן" של אמיל זולא –שאותו דווקא כן.  להפתעתי גיליתי שהתגובה העיקרית שלי לאורך הקריאה היא צחוק, ולא סתם חיוך, לעצמי אלא צחוק כזה שמתעורר כל כמה עמודים ושגורם לסביבה לשאול מה כל כך מצחיק, ואני מודה שפעם אחת כשניסיתי להסביר ולהקריא את הקטע שמצאתי משעשע לא הצלחתי לסיים את המשימה בגלל דמעות הצחוק שעלו בעיניי.

בסוף החלטתי להביא את ההתלבטות עצמה אל הפוסט כמו שעושה לא פעם גם גיבור הספר, שמשלב לא פעם סגנונות כתיבה שונים, מעביר ביקורת על סופרים וסיפורים אחרים, ומצליח איכשהו לצייר את המעשה שלו כמעשה אומנות, בה בעת שאנו הקוראים יודעים שהסופר הוא זה שיצירת האומנות שלו בודה את  המעשה.

בהקדמה לספר מפי ולדימיר נבוקוב עצמו הוא מספר על אנגלי אחד שסירב להמשיך ולערוך את התרגום האנגלי של נבוקוב לספר אחרי הפרק הראשון בטענה שהספר אינו לרוחו "לא אתפלא אם חשב שמדובר בווידוי אמיתי" ואני מודה שאחד מהפחדים שהגיבור מעלה (ספויילר מינורי)  הנוגעים לחיי העולם הבא – איך תדע שנשמות קרוביך המתים הם אכן קרוביך המתים ולא שדים שמתחזים להם – הדהד אצלי במהלך הקריאה, כאילו איך אפשר לדעת שהווידוי שהסופר מביא הוא אכן לא אמיתי ולא ההתחזות המושלמת מכול.

כדי לשמור את העניין אצל הקוראים, או אולי אפילו כדי לייצר כזה, אני לא אגיד אם מופיע שם בספר אותו חצי החיוך המופיע בסרטים אצל מי שיצא זכאי ורוצים להעביר את עמימות זכאותו לצופים, אבל אני כן אגיד שאהבתי את הספר מאוד.

אני לא רוצה לעורר בכם יותר מדי ציפיות, לא בטוח שכל הקוראים ימצאו את הספר מצחיק כמו שאני מצאתי אותו,  וברור שלא לכולם יש את חוש ההומור הנדיר שהמספר מעיד על עצמו שניחן בו. אבל הספר מתעסק הרבה באופן שבו אנשים שונים רואים דברים שונים ועד כמה אנחנו יכולים בכלל לקלוט את המציאות ואת יצירות האמנות, ואת הדומה והשונה שביניהן, ואם הנושאים הללו מעניינים אתכם קצת אז אולי כדאי לכם לנסות קצת "ייאוש", ייתכן שבסופו של דבר גם לא תחושו כל כך רע עם העובדה שאין ביכולתכם לבטא רעיונות באופן מושלם.  

מאת אורלי