על "רשלנות" באתר ההוצאה

רשלנות הוא אחד הספרים המדויקים ביותר שקראתי. דבורה רוברטסון, בספר ביכורים מרשים ועטור פרסים, מצליחה לתפוס ולצייר רגעים קשים מנשוא של כאב וצער שאין לו גבול.

כל גיבורי הספר נוהגים ברשלנות שאין כדוגמתה, ויש קורבנות לרשלנות הזו. קורבנות שהם ילדים. ובמיוחד ילדה אחת, בת שמונה, שמתחילה את הסיפור כילדה הורית - שמטפלת באחיה הצעיר, וגם באמה החד ההורית והילדותית. הלב נחמץ כשאתה קורא על הילדה הזו, שמרגישה חובה לטפל באמה הילדותית והמפונקת ובאהבה שלה לאחיה.

נחמץ רק כדי לכאוב יותר - כשמסתבר שלא די בכך  שהיא צריכה להתמודד עם אמא מהסוג שרשויות הרווחה מכירות מקרוב, אלא גם להיות הניצולה היחידה ממוות אלים של קבוצה של ילדים - שאחיה האהוב ביניהם.

הספר נוגע בדמויות שונות בזמנים עוקבים, העלילה מתקדמת דרך עיניהן של דמויות שאין ביניהן קשר ממשי. יש בזה מן הייחוד, אבל עדיין - זה יוצר תחושה לא נוחה.

לקראת סוף הספר נותנת הסופרת דרור לעצמה, שוכחת את הגיבורים שהתמקדה בהם לאורך הספר, ומציגה שלל דמויות חדשות שמתארות – במובן מסוים - המשכיות של הסיפור הקודם, אבל בעיקר מעבירות את הקורא למחוזות אחרים.

בסופו של דבר, למרות הכתיבה המדויקת, נותרתי עם התחושה שגם הסופרת התרשלה בחובתה, החובה הבסיסית של לספר סיפור שמתחיל וגם נגמר. ללוות דמות מסוימת ואת התהליכים שהיא עוברת. זה לא קורה ב"רשלנות".

ובכל זאת, זהו ספר טוב. ספר שמצליח לשרטט באמינות שלל דמויות שלא היית רוצה לפגוש, וגם כאלה שאתה רוצה לחבק. לאמץ אל ליבך ולהגן עליהם מהעולם חסר הזהירות הזה.

ספר שאתה לא שוכח ברגע שהנחת מידך ושאתה ממשיך להרהר בו גם אחר כך.  

לאתר של זלפה