[על "ילד 44" באתר ההוצאה]

רוצח ילדים נע על ציר הרכבת הטראנס סיבירית בברית המועצות הסובייטית הסטאלינית ומגשים את כל אשר ידענו ולא ידענו על כליאות הגוף והרוח בצווים שאיבדו את מצפונם.

'ילד 44 ' הוא אם כך, לכאורה, ספור מתח שיש בו מרדף, אך למעשה יש בו מסע החופר תוואי דרך פנימית וחיצונית, בשרטוט משיק, מקביל, מנוגד וארוג בתוכם של חיים הנהפכים על פיהם, תרתי משמע - שכן הקורבנות נמצאים ללא קרביים ופיהם מלא במה שנראה כעפר. קוֹר החיוּת חורט על עור הדמויות ובעור הקוראים את הקיפאון המחשבתי, מקבע אותם לתוך אימה - נושאת פָּנים ושמוֹת ובד בבד מגלמת את אלמותיות סימני השאלה אודות התוֹך הרך והקרוע של המוּסר. רודף ורדוף, צייד וניצוד, מענה ומעונה, מפקד ופקוד, כלל ופרט, אמת ושקר, מראית העין ואישוני הלב, כל אלה נהפכים שוב ועוד מונעים מאיתנו תשובות של נכון ולא נכון, טוב ורע, מנערים מאיתנו צדק ויושר, מעירים אותנו שלא לחפש את ההתעלות האנושית והאלוהית במקומות בהם פסי הרכבת מגלגלים את ביבי ושפכי הדין והדיין - האנושיים והאלוהיים.

אין חטא ואין עונש בספר 'ילד 44', על אף ולמרות היותו כל כך מופתי כספר מתח. לא בגלל שאין פשע ולא בגלל שאין פושע, ואפילו לא בגלל שאין פתרון. אלא מפני שאנו נדרשים לחקור את טיבו של הרשע, מבלי לגדר אותו, אנו מחויבים להבין מהי טעות מבלי לקלוט את תג המחיר שלה, אנו נתבעים להיפגש עם איברינו הפנימיים מנוטרלים מהיכולת להליט את פעימת קיומינו.

אך את כל אלה ניתן לגלות, בעצם אי אפשר שלא לגלות בקריאה הלופתת ומטלטלת את תובנותיך. כאן, רציתי לכתוב על החטא ועונשו, כן, ההוא, של דוסטויבסקי, מפני שהקוּרים הדקים והשקופים שמצייר טום רוב סמית בספרו 'ילד 44 ' אל דוסטויבסקי הם לא רק מעשה אמן גאוני, אלא הם מיפוי עצמות לשד החיים.

שמו הפרטי של דוסטויבסקי הנו פיודור. פיודור, בספר 'ילד 44' , הוא איש חקירות מג"ב, פקוד ממוצע ואפרורי משהו, אשר בנו נרצח במוסקבה. בפיכחון הכאב מבקש פיודור מלב סטיפנוביץ' דמידוב - הדמות הראשית בספר, לחקור את מות בנו כרצח ולא כתאונה, אך הוא מצווה על ידו להבין את סימאון האבל ולחזור אל המציאות המנכיחה את עצמה - אין פשעים במדינת החילוּן המופתית, אין רציחות. לא יכולות להיות. פיודור מציית בפיקחון הכאב. הוא יחזור ויופיע באותם הצמתים בהם ניתן להציב עששית חלושה שתאיר ותעיד על תמרורי החילול ועל מרורי ההתחלחלות. מנוע שקט לגלגלי העלילה וההתעללות.

עוד פרטים אוטוביוגרפיים של דוסוטויבסקי משובצים בספר. אביו, שהיה רופא בבית חולים מוסקבאי ושירת את דלת האם, העובדה כי פיודור דוסטוייבסקי ואחיו מיכאיל נשלחו לפנימיה צבאית, החשד כי אביו נרצח, כליאותו של דוסטוייבסקי עצמו בעת השתתפותו בפעילות מהפכנית נגד הצאר הראשון ונשפט למוות, גזר דין שהומר לעבודות פרך בסיביר - כל אלה משנים במעט את צורתם והופכים להיות סממנים גיאוגרפיים בדמויות המרכזיות של הספר. טום רוב סמית, מבתר את גופו של דוסטוייבסקי ומפזר את חלקיו כדי שבאחת נתהה לא רק על מהויות חיים, אלא גם על מופת ספרותי.

'החטא ועונשו' מבקש לתייג את המודרניזם ואת הקידמה כזמן כופר נעדר אמונה, המוביל להיעדר גבולות וליהירות הרסנית. 'ילד 44' חי בתוך זמן שמאניש את המושגים הללו. היעדר הגבולות הופך להיות עדר שהגבולות חונקים את כפירתו ואת אמונתו כאחד, עד כי אין ברור עוד מהי תיאולוגיה, מהי פילוסופיה, מהי קבלה סבילה, מהו העולם הפגום. עבור התרבות המערבית, 'החטא ועונשו' מהווה את חלוץ האכזסטנציאליזם, 'ילד 44' מפשיט את קורבנותיו ומפורר עד דק את עקרונותיו של הקיום. השרידות מאבדת את תהייתה,ומחזיקה את עצמה, שלא בזכות ולא בחסד.

גם מבחינה ספרותית מתהלך טום רוב סמית במחוזותיו של 'החטא ועונשו'. באקספוזיציה של 'ילד 44' לא מופיע קונפליקט ולא מופיע הרצח עצמו. אך כל הסיפור מורכב ונרקב בתוך אותה הקדמה. זו מופקדת בידינו כאותם פקודים הממלאים אחר ההוראות בצייתנות ברורה, יודעת שמנקודה מסוימת נהיה חייבים לחזור אליה, לא רק כדי להבין את הסוף, אלא ובעיקר כדי להבין עד כמה הסוף אינו 'טוב', ממש כמו ההתחלה. באיזו מחוננות מאדק טום רוב סמית את משמעויות העומק אל התרחשויות הרוחב.

גם ב'ילד 44' מוקפדות עלילות המשנה, הדיאלוגים, מגברי אחדות המקום, העלילה והזמן, אבל את הדרמטיות מותיר טום רוב סמית הרחק מאחור, ודווקא לכן – סיפו של הטירוף הרסקולניקובי מוזמן להיכנס ל- אל מקום ול-אל זמן, לא כאורח אלא כבן בית.

'החטא ועונשו' מוגדר כרומן ריאליסטי, ועם זאת אנו יכולים להרגיש היטב, כי הריאליזם הוא אולי אבן החן ברומן אך דוסטוייבסקי בונה את העולם הספרותי - ככזה. טום רוב סמית אינו חמקן, הריאליזם ב'ילד 44' אינו מטאפורי ואינו אנלוגי, החלל הוא דל רעב, הדמויות בנות בלי בית, חסרות הגנה, ביטחון או מעמד, חסרות פרטיות, לא כי כך הן משמשות כאמירה אלא מפני שזוהי הנוכחית הממשית הגשמית והרוחנית. הדמויות אינן מגלמות תפיסת חיים, הן נתפסות בעודן בחיים ובעודן במתים, כך שחייהן היא התהלכות בפני המוות - כמות שהוא. ולהיפך - לא ניתן לתפוס מאום ב'ילד 44', האירגון המהודק של רוסיה הסובייטית הוא אחד עם המבנה הספרותי, אין עוד הפרדות. הספרות אינה משרתת את החיים, גם החיים אינם משרתים את החיים. ובתוך המוטיבים הקרועים של דוסטוייבסקי, מותיר טום רוב סמית את מוטיב הצבע הצהוב, כמו רצה לומר אלינו, כי כדאי לנו לשכוח מהתירוצים הקלאסיים. שהרי אצל דוסטוייבסקי סימל הצבע הצהוב את השיגעון ואיבוד השפיות, אך ב'ילד 44' נחשפת לעינינו הקלות הסבילה של השיגעון. כמה קל להאשים את חותמת הגומי של השיגעון, רוב סמית אינו מותיר לנו את האווריריות הזו. ממרחקן של מאתיים השנים הוא רוכן לעברו של דוסטוייבסקי ולוחש אליו, 'אדוני, עם כל הכבוד, לא הלכת עד הסוף, דחק הוא חנק ומבוי סתום הוא אין מוחלט, לא צריך אמירה ספרותית צריך להקשיב לצריחה האנושית שאינה יכולה לבקע את סימני השאלה'.

נכון הוא כי ברוחות הפילוסופיה המטריאליסטית והניהליזם מתוכן נכתב  'החטא ועונשו', מספרים גם דוסטוייבסקי וגם רוב סמית על אותו שיכנוע פנימי בדבר האפשרות ליטול חיים של אדם ולהמשיך לחיות כאדם נורמטיבי לחלוטין שכן קיימת לגיטימציה להתנות רצח בזהותו של הנרצח, במידת התועלת שהחברה בכללותה יכולה להפיק - מאנשים חיים או ממותם. אלא שדוסטוייבסקי הרגיש מחוייב ל-חטא ועונשו. הוא נמנע מלהפוך את ספרו לרומן מתח, לגילוי ראיות, לחקירה נמרצת, הוא חשב שכל אלה לא יובילו להתרת סימני השאלה. רוב סמית מחייך אליו, חיוך מר עד למאוד. 'לא אדוני,' הוא אומר לו בספרו, 'רצח פותרים בתוך הביבים של הגוויות. חקירה - היא פנימית וחיצונית כאחד. הערעור על החיים הוא טוטאלי, ולכן בוא נשאל מהו באמת חטא ומהו באמת עונש. ובבקשה ממך, פיודור ידידי, בוא נסיר את עניין הגאולה מתוך הפרקים.'

וזה מה שרסקולניקוב חושב: "דם שהכל שופכים אותו...דם שיישפך ותמיד נשפך בעולם, כמו אשד, דם ששופכים כמו שמפניה, ואת שופכיו מכתירים בקפיטול ומכנים אותם אחר כך מיטיבי האנושות." על החטא הזה רסקולניקוב אינו מתוודה עד סוף הדברים וגם אינו מכפר, ודוסטוייבסקי ממשיך להפנות אצבע מאשימה כלפי קוראיו, שרבים מהם לקו בחטא המחשבה של רסקולניקוב. לא צריך להיות רוצח, מלמדנו דוסטוייבסקי. די בכך שאדם סבור כי יש חיים פחות ראויים משלו. אבל, טום רוב סמית אינו רוצה שנפטור את עצמנו כך, כמו שהגיש אלינו דוסטוייבסקי. לדמויותיו אין נאומי הבנות מתבהרים, והחיים הפחות ראויים הם מוצק חסר תעתוע. לכן האימה אצל רוב סמית, אינה הדרך להתעלות רוחנית וספרותית אלא רעד הווייתי בלתי פוסק ונטול היכולת להביא פסק דין, שכן - אין דין ואין דיין, לא כאמירה מתריסה או מתמרדת, לא כנוכחות מתסיסה, אפילו לא ככאב, אלא כעליבות אנושית ודלות אלוהית - שהן חריצי דם האדם באדם כאות קין וכהבל פה.

אמפתיה היא יכולת הזדהות; יכולת של אדם להיכנס לנעליו של זולתו, להרגיש ולחוות את מצבו. אמפתיה מוגדרת כ"הרגשת מצבו הנפשי של הזולת והתאמת נפשנו לרגשותיו". יש הרואים באמפתיה "יסוד לקיום החברה, שהרי הבנה הדדית ושיתוף פעולה אינם אפשריים בלא תפיסה של חוויות הזולת ובלא התאמה רוחנית בין אדם לאדם." רבות דובר על האופן בו דוסטוייבסקי שיחק לידיו את האמפתיה, שהלא רסקולניקוב מעורר מיידית את יכולת ההזדהות של הקורא. הוא אינו רוצח טיפוסי, ואהדתנו נתונה לו, על רקע קורבנו, אליונה איוונובנה, הדוחה. על רקע חוסר האונים הכלכלי, הרעב והדיכאון, נראות מחשבותיו הפילוסופיות של רסקולניקוב על אי הצדק בעולם, כמחשבות ההולכות ומתגבשות לקראת מבנה עולמי וחברתי צודק יותר, בו ליחידי הסגולה, מותר לעבור על החוק. זאת למען הגשמת חזון שיעזור לרווחת הכלל. יחידים אלה, 'הבלתי רגילים', יצעידו את האנושות קדימה, כך שכל מעשיהם חיוניים לרווחת העולם. אם יצטרכו הבלתי רגילים לעשות 'פשע', הרי שזה יהיה קטן שהרי יציל כל כך הרבה אחרים. כך יכול היה דוסטוייבסקי ליצור נוסחה - הרוצח הוא אדם המעורה לתוככי האמפטיה שלנו, כעת - האם קיימת איזושהי אפשרות כי רצח יהיה לגיטימי? למשל, כאשר הקורבן הוא אדם נבזה ונבל, ואילו לרוצח ישנן כוונות להיטיב עם האנושות? אלא שלדוסטוייבסקי ישנו אני מאמין מוסרי, ו'החטא ועונשו' בא להנכיח אותו - אין לאדם שום רשות להרוג מישהו. נקודה. אנשי החזון, מתעטפים ביהירות כשהם בטוחים כי לאל ידם לתקן את אשר קילקל אלוהים. לחד המשמעויות הזו, מעביר דוסטוייבסקי את רסקולניקוב ואת הקוראים את ייסורי המצפון הנוראיים, את ההתמוטטות, ואת מסע הייסורים דרך החטא, העונש והגאולה. לטום רוב ישנה הערכה לכתיבתו של דוסטוייבסקי. הוא לוקח את המשוואה הפרוסה ב'חטא ועונשו' ומוציא אותה מהגדרתה ככזו. 'ילד 44' חי את מבנה הצדק החברתי של רסקולניקוב. זו המציאות האחת, זו ממשותה. אם כך, השאלה אינה האם רצח יכול להיות לגטימי, כי הוא כן. השאלה גם אינה מהו צדק חברתי, השאלה אינה מה מיטיב עם האנושות, השאלה אינה מהי הרשות הניתנת לאדם. לא, אלו אינן השאלות. המהפך הפרטי של דוסטוייבסקי להיות אדם נוצרי מאמין ואדוק התחבר וננזל לתוך הרומן 'החטא ועונשו', אלא שטום רוב סמית אינו מותיר לדמויותיו ולקוראיו את הפינוק הדתי.

היכולת לתת שם היא הניצוץ האלוהי באדם, הצלם. 'ילד 44' מוביל את התובנה עד למקום הזה בדיוק. השם האחד, הראשי, המרכזי, הליבתי, מוכנס לתוך גם העדן של השוטים ומלקה בהם ללא רחם. אולי טום רוב אינו אדם דתי, אבל הוא אדם אמוני - אותו השם האחד, כלל אינו שמו. טום רוב, מדייק את המבט אל האלילות, הנערצת והעריצה, האלילות לכל פניה ושמותיה, זו בעלת הכוח, האלימות, הכסף, היוהרה, הטיפשות, האטימות, ולוחש, כי האלילים גם הם בני דמותו של האלוה. הוא מתיך את כל השמות הנודעים בספר, אל כל אותם שמות עלומים, ומשטח את קברי הצדק, חושף כי אין בהם קול סוד. הוא מנתץ בקולמוס תורות ותיאוריות, הסברים ופירושים, הרגלים, והעט דק הוא, כמעט בלתי מורגש. ואם כך, מהי הנגיעה האלוהית בצלמנו ובדמותנו? זו השאלה שמניח טום רוב לאישונינו, מראָה לדוסטוייבסקי, שיקופו של צדק שהוא לעולם פואטי. כי אין קין ואין הבל, אומר טום רוב סמית. והנגיעה האלוהית אינה אוֹת ומילה וברית, אינה הבטחה. 'כך מטילים ספק', משווע רוב סמית לדוסטוייבסקי, ושוועתו קורעת לטלאי הנשימה, 'בלי מחילה'. רוב סמית כתב ספר, לא למיטיבי הלכת הספרותיים של דוסטוייבסקי, אלא להלכים בָּ-אמת, מגשימי אבלוּת הרוח, אלה היודעים כי הדרך נוראה היא, כי יש אין.

ולי, אוהבת סימני השאלה של אינהזמן ואינהסוף, אין ספק - 'ילד 44 ' הוא ספר מופת, סגולי ומחונן. סיתות מרטיט, מחמיר ומכמיר של לב בהתאיינות הרוח. את החמלה מותיר הספר לגשר הצער שבין עליונים ותחתונים, כך שעם הנקודה האחרונה, נמלטת אנחה מאופקת, 'אלוהים אדירים, איך מתרוממים מכאן...'

מאת הלנה המיתולוגית

עוד על ילד 44 במועדון קריאה