על הספר באתר ההוצאה

בקצה המדבר ספרה של סמאנתה הארווי גרם לי לחשוב על עצמי הרבה.
קראתי אותו ברצף אחד אבל לאט כשמדי פעם אני מפסיקה וחוזרת חזרה על פסקה או קטע מסויים כדי לנסות להעמיק יותר.
מצאתי שבספר מוצגות השאלות הגדולות על הזהות האישית בצורה מציקה ומטרידה ובעצם אין תשובה, הקורא צריך לתת לעצמו את התשובה.
מהו האני? ובעצם מי אני? אם האדם הוא רצף של מאורעות רגשות ותכונות שחלק גדול מהם מאוכסנים בזכרונותיו מה בעצם קורה כשהזכרון נפגם? האם אפשר לשחזר זכרון באופן אמיתי וקוהרנטי? האם אנחנו משחזרים את האני תוך כדי כך וכמה הוא קרוב למקור האותנטי?
מבלי להרגיש כולנו משנים את זכרונותינו. בכל פעם שאנחנו הולכים אחורה ושולפים זכרון הוא כבר קצת אחר, מושפע מכל הפעמים הקודמות ששחזרנו ומהדברים שעברו עלינו בין "שליפה" ל"שליפה". אצל אדם בריא שמוחו מתפקד נכון גם אם מתחוללים השינויים הללו הם לא מורגשים ולא משפיעים על זהותו ועדיין זו האמת. מתי האמת הזו מתרחקת כל כך ואז הזכרון שלנו בוגד בנו? בסקאלה של זכרון אבסולוטי ושכחה אבסולוטית איפה אני נמצאת, לאן אני קרובה יותר?
בספר הדמות המרכזית המספר הוא ג'ייק אדריכל בעברו שחולה באלצהיימר ומודע לכך ומנסה לשחזר את עצמו ואת חייו וסביבתו דרך זכרונותיו הרחוקים והקרובים. בתחילה עדיין ישנה המשכיות אבל רואים כבר כי הזכרונות הרחוקים הם דומיננטיים יותר ובהם הוא נאחז עד כדי הליכה לזכרון שהוא מלפני לידתו "נסיון ההריגה של הקיסרית האוסטרית אליזבת על ידי סטודנט"  כדי למצאו המשכיות הוא משייך אותה לתולדות משפחתו, עם התקדמות הספר החורים נעשים גדולים יותר והאחיזה שלו נחלשת.
למעשה יש פה רשומון עצמי של אדם אחד ביחס למאורעות של חייו לאורך תקופה. לאורך הספר אירועים מסויימים מוצגים פעם בצורה אחת ובפעם בצורה או כתגובה לאירוע אחר.
בסוף הספר אחיזתו כבר קלושה עד כדי כך שגם שמות האנשים הקרובים לו והחפצים שסובבים אותו מקבלים ביטוי כ"האשה ההיא" או "הדבר הזה".
זה ספר קשה אבל כתוב בצורה מרתקת ולא גולשת לבכיינות ומלודרמטיות מוגזמת
  

מאת מרים אופיר

עוד על הספר כאן במועדון הקריאה