על "זה שמחכה" באתר כתר

הפתעה, הפתעה. נעים לגלות רומן ביכורים עם מעט חריקות והרבה קסם. זה שמחכה של יותם טולוב (כתר 2009) שולח את זיזי בינון - ואיך אפשר לא להתאהב בילד עם שם כזה – לשנת שליחות בבוסטון עם הוריו ואחותו הקטנה, משפחה דתית קטנה בשלהי שנות השמונים. זאת שנת שליחות מקצועית לאמו, שזיזי מנסה ליישב עם חייו הפרטיים. מהי שליחות? מהי ישראליות? והכי חשוב: מתי חוזרים הביתה? הבטיחו לו שנה בדיוק, ובינתיים הוא דבק בשכן המסתורי, מיסטר פרוינד, שיש לו, או בו, איזו תעלומה שזיזי מרגיש מחויב לפתור ובינתיים טווה סביבה סיפורים פנטסטיים.

בעוד זיזי מתאמץ עד שורשי שערו לנסח את הישראליות ומרגיש כמו הרץ האחרון בשרשרת שצריך לשמור על הלפיד שם בבוסטון הקפואה, מגיע אורי, תמצית מהלכת של הישראליות "האולטימטיבית" הלא-מתאמצת, ונגטיב מושלם לזיזי. הוא בן של טייס (הסטמפה הביטחונית הכול-יכולה והכול-דורסת), קליל, חופשי, יודע אנגלית מצוין, עומד על שלו, מעז להזמין את תלמידי הכיתה כבר בשבוע הראשון שלו בבית הספר למסיבת Kumzits ישראלית ומהווה חלק ממשפחת שגיב שהיא "קייטנה בלתי-נגמרת", במיוחד מול ההתפרקות מבית של משפחת בינון.

השליחות לבוסטון חותרת תחת היסודות המשפחתיים ומציגה בפני בני המשפחה מראה – לעתים מעוותת – של הרצונות והתשוקות שלהם. האם הם יכולים להיות חלק מהחברה האמריקאית ה"נאורה", כמו ששולי האם רוצה, או שלנצח יהיו חלק מאוסף אקלקטי של ישראלים "שליחים" – חוקרים, רופאים, טייסים, אנשי מחשבים, שמתפלאים למצוא אוסף של "אנשים איכותיים כל כך" פתאום בקרבם?

…והפעם היא צחקה, הבליטה את הגומה הנחמדה שלה, והסבירה שלרוב זה מה שהישראלים כאן אומרים, שהם בשליחות. והוסיפה שמשפחת בורנשטיין למשל, שמנהלת את הבוצ'רי, נמצאת כאן כבר חמש-עשרה שנה בשליחות. וזיזי שוב שאל "אבל בשליחות של מי" והיא, בחיוך קטן, ענתה – לא יודעת, של מדינת ישראל היא מניחה. Who else?

הישראליות של זיזי עומדת במבחן, ומלכתחילה היא מעורבבת בשפה שמתחילה להתאנגלז ולנטוף לאט מהחורים שבדלי. הדולרים הם דולרז והאיידס הוא איידז. יש בלקוני ואצ'יבמנטס וסאנדיי, וגם הערכים מתאמרקנים – זיזי רק רוצה משפחה כמו בסדרה "פמילי טייז", עם סשנים של כעס; כעס שיחה; שיחה חיבוק; חיבוק הלצה; הלצה כתוביות ומחיאות כפיים. שיאה של העברית המנוקדת אמריקאית הזאת ביומן שכותב זיזי, ובו ערכים בעברית הפותחים באות אנגלית, כמו Mוזיאון ו-Aהבה (לא, לא התבלבלתם, גרוסמן לפחות מוזכר בתודות). היומן הוא מעין מקבילה לערך ששולי נשלחה לכתוב באנציקלופדיה המשפטית, ותמצית מלחמת העולמות אמריקה-ישראל על פי זיזי בינון.

בביקורת על הספר כתב אריק גלסנר שיצירה הנכתבת מנקודת מבטו של ילד מעוררת אי-נוחות שהיא אינהרנטית לה, "בסיפור כזה יש מניפולציה מובנית, רגשנות בסיסית (שאפשר לתמצת אותה אולי כך: 'איזה מתוק!!') וצריך כישרון גדול במיוחד שיפצה את הקורא על התחושה שמנצלים את חולשתו לגיל הגיבור הראשי". אני נאלצת שלא להסכים כאן, לפחות חלקית. הגיל אולי מעורר חמלה, אבל הוא רק מאפיין אחד מתוך סט המאפיינים שמחבר בוחר להאציל על דמויותיו, ואם זיזי נועד לעורר חמלה – הרי זהו חלק מהמעשה הספרותי ועל דמותו להצדיק את עצמה כשלעצמה. אם הגיל נועד להפעיל אצל הקורא רגש מסוים או אהדה לגיבור – למה לא, בעצם?
לפעמים הילדים הם מהדמויות המוצדקות ביותר, ובכל מקרה הבעיה – אם יש כזו - טמונה בצד הסופרים, ההופכים תמיד את הילדים הגיבורים לבעלי נפש מיוחדת במינה, בוחנת מהצד, רגישה, פיוטית, שוגה בחלומות - שבשילוב עם התמימות הילדית לכאורה הופכת למעוררת חמלה. מומיק, אהרן, נונו – זיזי הוא הלחמה של כל אלה, ולא במקרה מציין טולוב את ההשראה-רבתי ששאב מגרוסמן. זיזי היה יכול להיות גם אחר, אולי ג'ק מבעל זבוב, אבל זהו טולוב שבחר לייחס לו, נוסף על גילו, את התכונות האלה. הבעיה היא במה שבוחר הסופר לכרוך תמיד עם הגיל הזה, וכאן אולי המילה "הצדקה" צריכה להחליף את "פיצוי" שאותה קבע גלסנר בסוף הביקורת שלו.

האם זיזי מצדיק זאת? לדעתי כן. יש כאן כישרון כתיבה ולא מעט נחת-קריאה, אבל צריך לראות אם טולוב יעמוד במשימה גם כשיצטרך לנדוד רחוק יותר ולשאוב את עיקר החומרים מקרקע מוכרת פחות. אני מהמרת שלא נראה את זה קורה כל כך מהר. ההיכרות מיד ראשונה עם זיזי והסיפור שלו, לדעתי, היא חלק ברור מהיכולת של טולוב לספר דווקא את הסיפור הזה.
אני מקווה להתבדות.

מאת עדנה אברמסון, התפרסם לראשונה ברפובליקה הספרותית: http://www.lit-republic.co.il/?p=746#ixzz0lvnZ9Riw