[על "וודקה ולחם" באתר טקסט]

שני תיקי תרמילאים מונחים על המיטה, רשימת הציוד הולכת ומתמלאת. ביגוד טרמי, מזון, גופיות, גרביים, בגדי יציאה, מכנס טיולים. העט רושמת בחריצות והחפצים נעלמים במהירות בקרביו של תיק הטיולים. רגע לפני מתיחת הרצועות וסגירת האבזמים אני נזכר שלא לקחנו ספרים. איך אפשר לצאת לטיול למזרח ללא ספרים. אבל אילו ספרים לקחת? האם ספרי פילוסופיה כבדים בהם לא הספקת להרהר במהלך התואר? או שמע ספרי פרוזה שניתן לקרוא ביעף ללא צורך בהתרכזות יתרה?  אורית, הניחה ביד בוטחת את ספרה של מירה מגן, "בשוכבי ובקומי אישה". הסתכלתי בספר ובה במבט מזלזל ודחסתי לתיק, לצידם של ספרים עבי כרס. המטוס המריא, נחתנו ואני מתייסר עם ספרים שאינם מתאימים לאווירה, לחוויה למקום. עקשנותי איננה מניחה לי להניח אותם בצד, אני בפיהוקי ואורית בעיניים בורקות שקועה בספרה של מירה מגן. בלילה לאחר שנרדמה אני מתגנב לתיקה ומוציא את הספר, ומתחיל לקרוא בו.  כך התוודעתי לראשונה ליצירתה הספרותית של מירה מגן. שנה וחצי לאחר מכן כשפניתי לקרוא את ספרה "וודקה ולחם" כבר לא נצרכתי לתעלולי התגנבות אלא  פניתי אל החיבור בצעדים בוטחים, בידיעה שלפני מונחת יצירה ספרותית של ממש.

במרכז  העלילה ניצבת עמיה, אישה בסוף שנות השלושים אשר עוזבת יחד עם בנה בן החמש את המולת העיר ואת עבודתה בבנק, לטובת מגורים במושב בנחלתו של זקן ממורמר  וניהול מכולת כושלת. בעוד שבעלה עוזב את עבודתו כעורך דין מצליח ופונה לעסוק בדייג בימה של אילת.               עד מהרה מגלה הקורא שיציאתם  הרומנטית מהמולת העיר לשלוותם הפסטורלית של המושב וחוף ימה של אילת. מסתירה סערה של רגשות וספקות המטלטים את עולמם של הגיבורים.

לצידה של עמיה נוספות אט אט דמויות נוספות המתייסרות בבדידותן: נדב- הכמה לדמות אב,  אדון לוי, החי בגפו ומשקיף על העולם מחלונו. בנו עמוס, המצוי בגלות מרצון המרחיקה אותו מכל נפש חיה. גדעון בעלה, השבוי במצוקותיו. שאול הרנוי, הכלוא בדירת רווקים חרף שנותיו. מדונה- הקרועה בין  העולם שהחריבה לעולם שעדיין אינו בנוי די צורכו. ביכולת ספרותית מרשימה מפגישה מירה מגן מגוון רחב של סיפורים אישיים המשלימים זה את זה  בפרספקטיבות המגוונות שהן מקנות לחיים.

לצד הממד הבינ-אישי מתקיים בספר ממד נוסף שבו מתדיינים הדמויות עם השמיים (בלשונה של מגן). המתיחות מעלה שאלות הרות גורל בדבר הקשר שבין האדם לאלוהיו ולמוסדות "המייצגים" אותו עלי אדמות.  גיבוריה של מגן אינם מניחים לאל להתבצר בהיכלו השמימי, אלא הם מקשים עליו בקושיותיהם ובמצוקותיהם. עד לכדי כך שהוא הופך לגיבור נוכח-נפקד בעלילה. אף נציגיו של האל אינם נשארים בחביונם, ההלכה, בית הכנסת ומוסדות החינוך זוכים לעיסוק האמביוולנטי המאפיין את כתיבתה של מגן. הנעה על הרצף שבין כמיהה להתקשרות לבין דיכוטומיה מוחלטת בה האל נשאר במרומיו והארץ ניתנת לבני האדם.

המתח שבין העולם המסורתי לעולם המחולן בא לידי ביטוי נוסף בשפה בה משתמשת מגן. לצד עברית עכשווית, "את טועה, מותק. בא לי על בריטני ספירס" או "התלבשתי בגדים מחרמנים והלכתי". משלבת מגן עברית מתפייטת הנשמעת באולמות התפילה של בתי הכנסת, "טובים מאורות שברא אלוהינו, יצרם בדעת בבינה ובהשכל". הצבתן של שתי השפות זו לצד זו פותחת בפני הקורא צוהר לבלילה תרבותית המאפיינת את החברה הישראלית של שנות האלפיים. הכורכת יחדיו את הקודש והחול  את העברית, האנגלית והערבית לכדי יצירה שאיננה נחה על שמריה, אלא מתחדשת בכל יום ויום.

אם נחזור לנקודת ההתחלה, בפעם הבאה שאארוז תיק לטיול חוצה יבשות או סתם למילואים, אוודה שיש עימי את אחד מספריה של מירה מגן. המצליחה בכתיבתה הקולחת לרקום סיפורים החודרים מבעד לציניות ולעייפות ומזעזעים את נימי הנשמה.

אברהם אייזן

http://eisenreader.blogspot.com/