על הסיפור השלושה עשר באתר כתר

הספר נפתח בציטוט מתוך ספרה של וידה וינטר "סיפורים של תהפוכות וייאוש" ואני ששכחתי מה קראתי על העטיפה האחורית של הספר, ואהבתי את סוף הציטוט "לא תשמעו ממנו את האמת: תשמעו סיפור, ואין כמו סיפור כדי לחשוף את האמת" תהיתי מיהו או מיהי אותו/ה וידה וינטר אלמוני/ת שאותה מצטטת הסופרת דיאן סטרפילד.

כמה עמודים הלאה לתוך הספר כבר הבנתי שמיהי וידה וינטר זוהי בדיוק התעלומה העיקרית שבה עוסק הספר היפה הזה.

וזהו ספר יפה אין ספק בכך, הוא כתוב כמו שספרים צריכים להיכתב עם התחלה אמצע וסוף והתחלה, או בלשון הספר (התחלות, אמצעים, סופים, התחלות) וכל פתרון תעלומה שמתגלה, והתעלומות הן רבות, הוא הגיוני ושופך אור חדש על כל מה שידענו קודם. אבל אני הרגשתי שם איזושהי תחושת פספוס קלה בקריאה, כאילו הספר היה יכול להיות מקסים אפילו יותר, מה שהביא אותי לתהות מה עוד אני מצפה מספר כדי להמליץ עליו בכל לב, האם זה כבר לא מספיק לי שהוא יהיה חכם, קריא, מותח לכל אורכו, ואפילו מבדר לפרקים?

ייתכן כמובן שהסיבה נעוצה בכך שקראתי יותר מדי ספרים טובים בזמן האחרון, מה שהביא אותי לשפוט אותו בצורה לא הכי הוגנת, אבל אחרי הרהורים מספר הגעתי למסקנה שהתשובה שלי קשורה לציטוט שהבאתי בהתחלה. אני אהבתי את הציטוט "ואין כמו סיפור כדי לחשוף את האמת", מפני שאני מאמינה במשפט הזה, שיש בכל סיפור איזושהי אמת שנחשפת, ולאו דווקא הכוונה לאמת על מי שכתב את הספר, אלא לאמת שנכונה בעולם שלי.

וכשבמסגרת הספר, הסופרת וידה וינטר מספרת למרגרט לי, שהיא המספרת בספר, את הביוגרפיה שלה,  הרי שככול שאנחנו נכנסים יותר ויותר לסיפור והאמת  הסיפורית הולכת ומתבררת, ככה הסיפור נראה לי יותר ויותר אגדתי. ולא מפני שיש שם שימוש בעלילה עם מוטיבים פנטסטיים כמו רוחות רפאים פיות וכיוצא בזה, אלא דווקא בגלל שמתארים שם אנשים כביכול רגילים שמגיעים לסוג כזה של חוסר רגש בלי שממש יסופק לו הסבר, והחיבור המעוות של חוסר הרגש הזה, קשה לי להאמין שהוא אמיתי או להבין איך הוא אפשרי בכלל. וגם אם הוא אמיתי ואפשרי אותי כקוראת הוא משאיר עם תחושה שזה לא ממש קשור לשום דבר אמיתי שאני מכירה.

מצד שני גם עוצמת הרגשות של חלק מהגיבורים שכן היו להם חיי רגש "נורמליים" לא ממש הייתה מובנת לי כקוראה, ובשלב מסוים כשמרגרט לי נופלת למשכב, האבחנה הרפואית בספר מאשימה את הספרים שהיא קוראת בכך שהיא יותר מושפעת מהם, וההמלצה הרפואית היא לקרוא ספרים אחרים.

אני לא אשלח אתכם לקרוא ספרים אחרים, כי למרות שלא ממש התחברתי לעלילה מבחינה רגשית, דווקא אהבתי את המחוות לכל הרומנים הגדולים של המאה התשע עשרה,  שכל האזכורים שלהם אף מהווים רמזים לפענוח העלילה, ומורגשת היטב בספר אווירת אהבת הספרות, אז מבחינתי זה בהחלט ספר מהנה למרות שאין בו איזה אמת גדולה, ואם לא באים אליו עם ציפייה כזו אולי אפשר ליהנות ממנו אפילו יותר.

מאת אורלי