[על הספר באתר ההוצאה]

אם הייתה ניתנת לכם האפשרות לדעת את תאריך מותכם, האם הייתם בוחרים באפשרות כזאת? לא את סיבת המוות, את התאריך בלבד.

לא. לא תוכלו לדעת אם תקדים את התאריך הזה מחלה ארוכה וקשה, או אולי פשוט יכה אתכם ברק, ככה, חד וחלק.

ועכשיו, בואו נרחיב את המעגל. לא רק את  תאריך מותכם תוכלו לדעת, אלא גם את זה של הוריכם, בני זוגכם, ילדיכם, חבריכם. לטוב ולרע. מחר או בעוד 70 שנה.

ועכשיו, להחליט.

אחת ,שתיים ושלוש.

לעיירה אינוביל, עיירה לא נודעת בארץ לא נודעת שעל גבול הולנד, מגיע נער בעל יכולת מופלאה. שב מולו, הוא יביט בעיניך ויקרא בהן את תאריך מותך.

הפיתוי לדעת גדול מדי, ותושבי העיירה עומדים בתור. הנער קורא את התאריך, רושם אותו על דף, מכניס לתיקייה, ומאותו הרגע חופשי כל תושב להחליט אם ומתי יפתח אותה.

הילדים זכאים לפתוח אותה מגיל 18.

מה קורה לאדם שיודע את תאריך מותו?

 האם יבלה את 60 השנה הבאות באדישות, מפני שנלקח ממנו המסתורין?

או אולי ייכנס לדיכאון מפני שמותו קרוב מכפי שציפה?

אולי יחל לעסוק בספורט אקסטרים, או ייסע לג'ונגלים ויבקש מהסובבים אותו לא לציין בפניו את היום בשבוע.

האם יתחיל לספור את השנים, ימיר אותן בחודשים ואחר כך בימים, עד שימצא עצמו מאושפז, עם רבים מחבריו?

או שיתחיל לטפח את חלקת הקבר שלו ולתכנן את מסיבת הפרידה ?

והעיירה?

עיירה בה נשלח אחת לשנה מכתב לכל התושבים מה"מחלקה לתכנון החיים", העוזרת לאנשים לתכנן את חייהם בצורה המספקת ביותר, עד טווח של חמש שנים מתאריך מותם, "חמש שנות הקצפת"-שנים בהן אין איש יודע מה יהיה מצבו הבריאותי.

עיירה שמתחלקת לאלה ש"יודעים" ולאלה שנולדו אחרי ביקור הנער ולא יידעו עד לרגע מותם.

לאלה שפתחו את התיקים ולבודדים שסירבו להאמין בנער ונקראים מעתה-

" הספקנים".

ולעוד אחת.

המספרת, דורה מאטר, שביום הולדתה ה 18 פותחת את התיק ומוצאת בו...דף ריק.

האם תחיה לנצח?

האם גורלה הוא שגרם לה להתיישב מול הנער כילדה בת חמש בדיוק ברגע בו היה נתון  בחוסר תשומת לב ובלבול?

כך או כך, דורה שונה.

נערה באינוביל שאין לה אפשרות לדעת את יום מותה.

נערה שגורמת מעתה לכל הראשים להסתובב, לאנשים לצחקק מאחורי גבה.

דרך מרתקת בה בוחן הסופר הנפלא אופיר טושה גפלה את התמודדות החברה עם השונה, והתמודדות השונה עם החברה..

הרבה מחשבות מעורר הספר וביניהן, אי אפשר להניח אותו מהיד.

ואני... לא, עוד לא הצלחתי להחליט אם הייתי פותחת את התיק או לא.

מאת אירית ישראלי