אתמול, בדוכן של כתר בשבוע הספר (בירושלים) פגשתי את הסופרת תמר וייס, מחברת הרומן "צֶפֶּלין" ונזכרתי בספר היפה הזה, שיצא לאור לפני שנתיים, וקראתי אותו בשקיקה בסוף שבוע אחד.

והנה מה שכתבתי עליו לאחר אותו סוף שבוע:

"אני ניגשת לכוך הסמוך, מין פינת עבודה, מעלה אור במנורת שולחן קטנה, ויושבת לנסות לתפור את המכפלת שנפתחה בחולצה שאני מתכננת ללבוש מחר, לראיון העבודה. ותוך כדי כך אני חושבת שאולי אין תקווה לרעיון המחזה שלי. כי גיבוריו הם שני אנשים נבונים, מבינים, סבלנים, ואיך אגיע לקונפליקט, עימות, שיא? ידברו קצת, ויגיעו להסכמה. והקהל ישתעמם."  

כך נעמה, גיבורת "צפלין", אבל הפלא ופלא, זה בדיוק מה שעשתה תמר וייס בנובלה העדינה הזאת (אמנם לא מחזה; ואולי לתיאטרון אכן יש תביעות אחרות), והקהל כלל וכלל לא השתעמם. וייס משתפת אותנו בשבוע מחייהם של נעמה וישי, זוג נשוי טרי, דתיים, מתגוררים במודיעין, בזוגיות שלהם ובעולמותיהם הפנימיים, בלי שיאים כפויים וגם בלי עיגול פינות, בלי סטריאוטיפים או ניגודים שגורים – בורגנים או לא בורגנים (הרי זו היצירה הספרותית הראשונה המתרחשת במודיעין!); דתיים או לא דתיים; זוג מאושר וככזה, פחות מעניינים מזוג לא מאושר (מה שטולסטוי עצמו ממילא הפריך ב"אנה קרנינה" בסיפורם של קיטי ולוין, אבל משפט הפתיחה שלו – "כל המשפחות המאושרות דומות, אך כל משפחה אומללה אומללה בדרכה שלה" - ודאי מהדהד בתודעה הקולקטיבית יותר ממורכבות הרומן כולו) – נעמה וישי הם נעמה וישי, והם מעניינים, ותמר וייס היא סופרת, כלומר מישהי שכותבת את הסיפור שהיא באמת רוצה לספר, ולא את מה שהיא סבורה שהקהל רוצה לשמוע.

שבוע הספר הוא בין השאר הזדמנות לשוב ולהיזכר בספרים שיצאו לפני שנה ושנתיים, ואפילו לפני חודש וחודשיים, כי בזמננו חיי המדף קצרים, ו"צפלין" הוא בעיניי אחד הספרים הראויים עד מאוד להיזכר. 

מאת לי עברון-ועקנין