[על הספר באתר הוצאת מטר]

בתקציר שבכריכת הספר האחורית, מספרים לנו על שתי אחיות אוליביה ומאדי האנט.

אוליביה מפיקת סרטים בהוליבוד, מאדי חיה בעיירה קטנה.

החבר של אוליביה נטש אותה, מאדי נשואה באושר למי שהיה החבר שלה עוד בתיכון.

אוליביה מפוטרת מעבודתה, וחושבת על התאבדות, מאדי חולה בסרטן.

אני מודה שקריאת התקציר שהבאתי כאן בגרסתי שלי, גרמה לי להיות משוחדת קצת כנגד הספר הזה, פחדתי שאני הולכת לקבל ספר שבו שוב מסתבר שחיי אושר ואהבה בעיר הקטנה טובים יותר מחיים ריקניים בעיר הגדולה, ולמרות שאני לא מתנגדת למסר הזה עקרונית, יש בו משהו שתמיד נראה לי קלישאתי ומזויף (שזו כבר בעייה בפני עצמה כיוון שאומרים שקלישאות הן קלישאות בגלל שיש בהן אמת, אבל נעזוב את זה).

אבל התקציר מסתיים

 במשפט  : כשמצבה של מאדי מדרדר, אוליביה חייבת לעמוד בפני הבחירות הקשות ביותר שהחיים מציבים לפניה. איך יכול אדם להימצא, בלבו ובגופו, בשלושה מקומות שונים בעת ובעונה אחת?

והשאלה הזו שתמיד סקרנה אותי, ורק אצל הארי פוטר אפשר למצוא לה מענה הולם, אם כי לא מציאותי, היא זו שגרמה לי לתת לו הזדמנות ולהתעלם מדעותיי הקדומות.

אז נתתי לו צ'אנס.

 הדבר הראשון שקל לראות הוא שהספר כולו כתוב כאסופה של מכתבים- כולם של אוליביה - לנמענים שונים, ביניהם אחותה מאדי, חברתה הטובה טינה, החבר לשעבר מייקל,  וגם אנשים שכולנו מכירים. כלומר לא כולנו מכירים אישית, כמו שהדמות הראשית בספר מכירה (ומאחר והסופרת היא אכן מפיקת סרטים הוליבודית אפשר להניח שגם היא מכירה) אבל שכולנו שמענו עליהם, כמו רובין ויליאמס.

ואני מודה, שהניים דרופינג הזה במכתבים הראשונים די צרם לי (קצת אולי כמו שזה צורם לשמוע ביטוי באנגלית כתוב בעברית באמצע משפט)

כי היה שם תיאור של ריקנות, וזיוף והעמדת פנים, וחששתי שזה אכן הולך להיות סוג של ספר כמו זה שתיארתי.

לשמחתי ככול שהתקדמתי בקריאה, הבנתי שהמסר של הסופרת הוא אחר לחלוטין מזה שממנו חששתי,  ואף על פי שבספר אין תשובה לשאלה כיצד אפשר להיות בשלושה מקומות שונים בעת ובעונה אחת, יש בו הבנה אחרת דווקא. הבנה שאומרת שיכול להיות שנמצאים בהוליבוד, ואפשר להימצא בעיירה קטנה, ואפשר להיות במאה שלנו ואפשר להיות לפני כמה מאות, אם הלב מכוון נכון אל התקווה, אז בעצם נמצאים באותו מקום, שהוא המקום הנכון.

וכך, אם אדם נמצא במקום שבו הוא נלחם על מה שהוא מאמין, מתוך בחירה בתקווה על פני הייאוש, אז גם למלא לוטו, וגם להתמודד עם מחלת הסרטן, וגם לנסות להפיק את הסרט זוכה האוסקר הבא,  כולן מלחמות ראויות, ממש כמו מלחמתו של דון קישוט בטחנות הרוח. דון קישוט אולי לא ינצח במלחמתו, אבל זה לא אומר שהוא לא ראוי להערכה על כך שהוא יצא אליה.

והמסר הזה,  שיוצא מתוך הסיפור הנוגע והמרגש, אפילו אם במרומז, ואולי בגלל שבמרומז, גרם לי מאוד לאהוב את הספר הזה.

זה אולי לא הספר הכי טוב שתקראו אי פעם, אבל זה בהחלט ספר ראוי לקריאה, שמצליח להיות גם עצוב וגם מעודד בו זמנית. 

מאת אורלי