[על הספר באתר כתר]

קודם כל סיפור נפלא, ואחר כך גם כמה הערות חשובות על המצב.

זו הייתה טעות איומה להתחיל את הספר בנסיעה ביום רביעי בצהריים. כל כך הצטערתי כשהגעתי ליעד, ומאז רק חיכיתי לעוד כמה דקות של קריאה. לא רק משום שסייד קשוע הוא כותב מצוין – משכנע, קצבי, אירוני לפעמים, מאוד אנושי, אלא גם משום שהסיפור היה פשוט נפלא.

בספר הזה שב קשוע לנושאי הכתיבה שלו, כמו גבריות, משפחה, היציאה מהכפר לעולם הגדול, המתחים בין הקבוצות בעולם הערבי, מודרנה מול מסורת, ומצבו של הערבי הנטמע בחברה היהודית הירושלמית אך מבקש לשמר את זהותו הייחודית. אולם הפעם, הסיפור שמאגד את הדיון הוא הרבה יותר כללי. אמנם הדמויות הראשיות הן ערבים החיים בירושלים, אולם תחושות הזרות, הלחצים החברתיים, והמאבק על עיצוב זהות מודרנית מחד ושימור השורשים מאידך - כל אלה הם נושאים שספק אם יש מי שהם אינם מדברים אליו.

חוץ מכל הנושאים החשובים האלה, הסיפור עצמו מעניין, מסקרן ומפתיע, והדמויות מאוד משכנעות ומעוררות אמפתיה. בספר שני גיבורים, שניהם גברים לקראת סוף שנות העשרים או בראשית השלושים שלהם, שעזבו את הכפר ומשפחתם המסורתית ועברו לירושלים, בה התגלו כאקדמאים מוכשרים, ובכל זאת בתחילת הסיפור הם נראים כמו הפכים גמורים אחד של השני. עורך הדין מתנהג כאילו פיצח את השיטה ומצא לו דרך לחיות בה: הוא בעל משפחה, מצליח מאוד מבחינה מקצועית וכלכלית, יש לו חוג חברים הדומים לו, הוא שולח את ילדיו לבית הספר הדו לאומי שבו הוא מרגיש שייך, וגם עם הפערים התרבותיים והחסרים שהוא חש שיש לו, הוא מתמודד.  מולו, הגיבור השני הוא עובד סוציאלי שיותר מכל נראה כמי שזקוק לסיועו של איש מקצוע. הוא אבוד ותלוש, בודד, חי בתנאים קשים, ואין לו מקום שהוא מרגיש בו בנוח. במהלך הספר מתברר ששני הגיבורים האלה דומים יותר משנראה במבט ראשון, ולקראת סוף הספר נרמז אפילו היפוך מסוים ביניהם. הסיפורים השלובים של שני הגיבורים האלה הופכים את ההשוואה וגם את התפתחות הגיבורים למסקרנת ומפתיעה.

ובכל זאת הערה (זהירות – ספוילר): אמנם הספר מתאר באופן מפורט את עולם הנפש של שני גיבוריו, ואף מתייחס במידה סבירה לחלק מהדמויות המשניות, אולם ביחס לאחדות מהן הוא נוטה לפלקטיות. הדברים ניכרים בעיקר ביחס לדמותה של רחלה, שהמחבר אמנם רומז למקורות מורכבות הקשר שלה עם יונתן בנה, אולם הוא אינו מסביר איך קרה שהיא מתקרבת כל כך לאחד הגיבורים ואיך קורה שהיא מסכימה להיפוך שבו היא מסכימה לקבור את בנה קבורת חמור על מנת להעניק לאותו גיבור את הזהות שהוא חפץ בה.

הזהות הפלקטית היהודית ניכרת בעוד הקשר. הספר אמנם מתייחס לעובדה שהקבוצה היהודית איתה באים הגיבורים במגע (אשכנזים, צברים, מבוססים, חילונים, שמאלנים) סולדת גם מהיהודים שאינם תואמים את הקבוצה הזו, ובפרט בני עדות המזרח. ברור מדוע הגיבורים הערבים בוחרים לטרוח ולהידמות לקבוצה השלטת, ולא להידבק לבני עדות המזרח למרות הדמיון התרבותי הגדול בינם לבין הערבים בשפה, במוסיקה, בספרות וכו'. אולם, נראה שהיעדר הייצוג ליהודים בני עדות המזרח מהספר משטח אותו והופך אותו לקונטרסטי יותר. אינני בטוחה שזה פגם ברומאן, וזה בודאי לא פוגע בחוויית הקריאה הראשונית, אולם אני חוויתי את הספר כמניפסט חברתי על המציאות שלנו כאן, המוגש בצורה הנוחה יותר של רומאן, ובמישור הזה קצת חבל הוויתור על אוכלוסיות שיכולות למצוא שפה משותפת ולהוות גשר.

מאת שרון

עוד על הספר במועדון קריאה