[על הספר באתר טקסט]
כשקראתי את "אל יפו" של איימן סיכסק חשבתי לעצמי עד כמה יפו המוכרת לי מהסתובבויות בשוק הפשפשים וניגוב חומוס שונה מהיפו של המחבר. הרומן מורכב מפרקים קצרים שמתארים את חוויתו של המספר. סטודנט ערבי לספרות שחי במקביל בכמה תרבויות ויפו הוא מקום המפגש הרב תרבותי הזה שמתואר במין אירוניה עצובה ואשמה. כל פעם חוזרת השאלה לאיזו תרבות הוא שייך בעצם, הוא קורא את העלון של התנועה האיסלמית שאביו המנוח היה מנוי עליו מבלי להתחבר לתכנים ויותר מתוך תחושת אשמה (הוא מעדיף שם את מדור הבישול לאישה המוסלמית), הוא מגלה שהוא מכיר את ביאליק יותר מאשר משוררים וסופרים פלסטינים, הוא חש אשמה על כך שאחותו המוכשרת ממנו עוזבת את לימודיה ומתחתנת בעיקר כי זה המסלול שהתוותה לה החברה והוא זוכה להמשיך ללמוד למעשה על חשבונה. הדואליות של חיו משתקפת גם בכך שהוא יוצא עם שתי בחורות במקביל-שריהאן אחותו של סעיד חברו הטוב שגם היא ערביה מוסלמית ליברלית כמוהו והם יוצאים בסודיות ובסוף היא נישאת לאחר. במקביל הוא יוצא עם ניצן חיילת ישראלית שבהמשך עובדת כמאבטחת מה שמוביל לסיטואציות אירוניות.
בקרע נמצאת יפו על ריחותיה וחגיה (החגים היהודיים והנוצרים תופסים נפח גדול יותר באווירה בהשוואה לחגים המוסלמיים שחלים בזמנים חופפים), העוני מול העושר והחיכוך הרב תרבותי.
המעניין הוא שסיכסק מצליח להציג את הכאב במצבו של ערבי ישראלי שנטמע בחברה היהודית אבל גם זר לה בלי תיאורים בוטים ואלימים אלא באירוניה דקה ומעודנת ולא מעט בשילוב סיטואציות קומיות במצב כואב.
ההשוואה לסייד קשוע בלתי נמנעת פה, רגעים מסוימים בספר הזכירו לי את כתיבתו (למשל תיאור החברים הערבים שבונים סוכה לכבוד סוכות, מה שהזכיר לי את הטור של סייד קשוע שמתאר את כמיהתם להיות מוזמנים לסדר פסח) ובכל זאת התחושה שלי היא שמשהו בכתיבה של סיכסק שונה. חושני יותר אולי ומאד כתוב מתוך תחושה של קירבה ושייכות למקום. הספר השאיר לי טעם של עוד.
מאת ג'וליאנה