אני מזמינה אתכם לקרוא את הרשימה היפה של מאיה מיכאלי בהארץ על "מחברות המלחמה" מאת מרגריט דיראס, ספר שערכתי את תרגומו לעברית.

ובהזדמנות זו אני רוצה להביא קטע מתוך מחברות המלחמה, אחד הקטעים שריגשו אותי ודיברו אליי במיוחד לא רק בספר הזה, אלא בכלל. עד עכשיו כשאני קוראת אותו אני מצטמררת בעורף:

ואני חששתי שמאוחר מדי בשביל מה-שלא-יהיה, אפילו בשביל הילד הזה. ואז נזכרתי בערב ההוא בין פּיזָה לפירֶנצֶה, בערב ההוא ובחופשה שלנו בבּוֹקָה-די-מאגרָה, מכיוון ששם, בשמש, בזהרורי האור של החוף, מול הים, בעיצומו של חודש אוגוסט, תחושת המוות התפוגגה בתוכי לראשונה בחיי. ממש כאילו אותה התאיידות איטית של רעיון המוות, המעיב תמיד על חיי, חדלה פתאום בתוך האור ההוא ובתוך הצבעים הללו והותירה אותי חופשייה. או אז הרגשתי תחת עורי הלוהט את הרטט הצונן של דמי ושל איברי הפנימיים, הרגשתי זאת בעליל, מכיוון שיצאתי מן המים ונעמדתי בשמש, ובה בעת שחשתי רעננות גדולה בגלל הרחצה, הרגשתי את הצינה מבצבצת בבתי שחיי במין אגלי זיעה קלים מאוד, הרגשתי את גופי צונן מן הרחצה, מוגן היטב על-ידי עורי, לא היה לי חם אף כי העור להט. אגלי זיעה החלו להיקוות בין השערות שבבתי שחיי, ובתחתית הצלעות, בשקערורית שעדיין רטטה מן הרחצה (כשהסתכלתי ראיתי את הלמות לבי על עור הבטן) היתה תחושת רעב. חיי היו אז ברורים כל כך, מוגדרים היטב כל כך, שם, כורעת תחת להט השמש ועם זאת נלחמת, ותובעת וממשיכה, עד שרעיון המוות נעשה קביל, מכיוון שהיה למציאות בלתי נמנעת ממש כמוני. ואז אמרתי לעצמי שכל עוד אוכל לחיות רגעים שכאלה, ולחוש את עצמי בעוצמה שכזאת, באור שכזה, אוכל להזדקן בשמחה.

לי עברון-ועקנין