[על הספר באתר מקום לשירה]

זהו ספר השירים השלישי של גלעד מאירי, שיצא ממש לאחרונה. כבספריו האחרים גם בספר זה כותב מאירי שירה אישית, שהנושאים בה גבוהים ויומיומיים כאחד, הכוללים משפחה, מקום (ירושלים, טיולים משפחתיים, מטוסים), ואפילו חיפוש חניה יחד עם זהות, תרבות והיסטוריה. כל זאת נעשה בסגנון ייחודי, החורג מהקבוצות המקובלות של שירה לירית, שירה ארס פואטית, שירה פוליטית וכו'. מאירי מתאר תמונות מחייו, מבלי לטעון אותן בפרשנויות רגשיות. הוא כותב בביטים קצרים ומדויקים, שמאירים מחדש סיטואציות יומיומיות או מעניקים לקורא הצצות לחייו של המשורר, אך מבלי לטעון אותם בפרשנות הכרחית אחת, ובכך הוא מאפשר לקורא להבין את השיר בעצמו ולצקת בו תוכן אישי משלו.

אחד הדברים שהכי אהבתי בספר הוא המשחק שלו בין מרחק לקרבה: הספר משקף שיא מסוים של אינטימיות נושאית מצד אחד, יחד עם אירוניה ושנינות לשונית, היוצרות מרחק, מצד שני. הוא משלב מודעות חזקה מאוד לזמן ולמקום, בכך שהוא מתייחס לנושאים כמו הבנייה בירושלים, אך באופן התיאור שלו הוא מעניק לשיר על זמניות ולנושא ממד של על-מקומיות.

יכולתו של מאירי לרתום את השפה כדי לשרת את המציאות מרתקת אף היא. מאירי כותב שירה שלפי תכניה ואיכותה היא גבוהה, אך היא משתמשת בשפה באופן חופשי ומרובד באופן שפותח את השיר לעולמות אסוציאטיביים מגוונים. מאירי עצמו מתייחס לנושא בכמה שירים המופיעים בספר ברצף אחד. באחד השירים הוא כותב באופן ישיר: "השיר העברי/ אנדרוגינוס של עבר ומחר/ בנק אוצר לגנים לשוניים/ המשרשר, למשל/ את שירת ספרד/ עם שירת מגדר/ בצ'יפ שירי אחד" (מתוך השיר "שדה סמנטי מגנטי"). השימוש המיוחד בלשון גורם לכך שיש בספר כמה שירים שברור לי שיהפכו להיות מטבעות לשון ישראליים, בדומה לכמה משירי יהודה עמיחי או דוד אבידן.

השיח של מאירי עם שני המשוררים האלה דווקא, ניכר בספר ומעשיר אותו. במיוחד ביחס לעמיחי מצאתי בספר מקוריות תמטית המצביעה על הקול הייחודי שבספר. מאירי, כמו עמיחי, מתייחס לתסכולו של הירושלמי מול הפיכת עירו לפרויקט נדל"ני ההולך ונבנה. אולם בעוד עמיחי, בשירו "ראש עיר" ("עצוב הוא להיות/ ראש העיר ירושלים/ נורא הוא/ איך יהיה אדם ראש עיר כזאת?/ מה יעשה בה?/ יבנה, יבנה ויבנה...") מתייחס לבנייה באופן כללי – כתופעה פוליטית, ואף משייך אותה לראש העיר, מאירי מצליח לחדד עוד יותר את קולו של האדם הפשוט, קול המאפיין דווקא את שירת עמיחי (למשל בשירו "תיירים", שם הוא קובע שהגאולה תבוא ביום בו המבט יופנה מהשרידים ההיסטוריים ליום יום של האנשים החיים במקום), ולהתייחס לפרויקט הספציפי. בשירו "גולים", מאירי מתאר את הפרויקט שנבנה על מגרש הפועל הישן בירושלים. הוא מתייחס לפרטי המכר הגלויים ("ההסתדרות מכרה את המגרש ליזם"), ומיד בשורה הבאה הוא טוען אותם במשמעות ("והפועל עברה לשחק בימק"א/ הבית של בית"ר..."). הוא מתאר את המעבר הזה כגלות אישית, ומספר כיצד הביא את ילדיו למקום כשבגרו, החיה במילים זיכרונות ומבנים, ואף שיחק איתם כדורגל במקום, כמעין גאולה של הקרקע והשבתה לקדמותה. כך, במחי כמה שורות, התייחס מאירי גם לפוליטיקה הירושלמית, אבל גם להשפעתה על האדם הקטן, ודווקא ההקטנה הזו היא שטוענת את השיר, גם ביחס לפוליטיקה כלל ישראלית והגלויות שבה. רק בתום הקריאה בשיר מתגלה במלוא עוצמתה דו המשמעות המרירה-מתוקה שבשמו.

מאת שרון