"על רקע המציאות של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, בין סמטאות יד אליהו ותל כביר, עוברת  צעירה מרדנית ולא שגרתית, מסע חניכה אל העולם.

הרומן עומד על מהות ושורש החיפוש אחר האני הנשי, חיפוש שנוגע בדמויות משולי החברה הישראלית ומושפע  מן הקשר המורכב שרוקמת הגיבורה עם חברתה גאולה"

 כך כתוב על גב הספר המרתק  ,הטורד מנוחה והמטלטל הזה.

אכן זהו רומן חניכה לא קל לבליעה, אבל סוחף ומרתק דווקא בשל השילוב המיוחד הזה בין  הקשה לרך, בין תיאורים נטורליסטים הננעצים בבטן כמו אגרוף לבין תיאורים ליריים ופנטסטיים.
זהו סיפור חניכתה של ענת  צעירה מרדנית בעלת צבע ואופי מיוחדים החובק שנות התבגרות  מוקדמת ומאוחרת, כבר בגיל חמש עשרה נזרקת הגיבורה  אל מציאות קשה של פשע סמים וחברויות  רחוב, שאינם מתאימים לרקע הבורגני המסודר ממנו היא באה ובו היא מורדת .

אנו מלווים אותה בגיוסה לצבא , כשהיא מחליפה בני זוג אך לא נחלצת עדין ממלכודת ההרס העצמי שבו היא נתונה.
 היא לכודה באובססיביות בקשרים הרסניים עם בן זוג נשוי (שלומי) נלחמת בגחמות התשוקה המושכות אותה אליו ללא הצלחה :

" היה לנו מין קשר שנסחב כמו צרעת חשוכת מרפא, קשר שהתנהל  תמיד בהפוגות ענקיות , ממית ומחיה, מאלח ומגרה .קשר שנשאר תמיד צמא"

הצימאון הזה של הגיבורה אינו רק לקשר זוגי ,אלא גם לאהבה ולנחמה שבחברות , זהו צמא שאינו  מגיע לרוויה לאורך כל הרומן , אף שהגיבורה  כבר מתבייתת ,נישאת והופכת לאם, הבית  הפנימי שבליבה עדין לא נבנה.

גאולה חברתה(שמה הוא סמלי ) נערה תמניה משולחת רסן , עצמאית ובעלת קסם  מיוחד  היא מושא אהבתה וחלומותיה של הנערה הדחויה  שהייתה,  היא מוצאת  בחברתה נחמה. ממנה היא לומדת על הצד הפראי היצרי החבוי בתוכה , וממנה  היא לומדת איך לשלוף טפרים ולבעוט במרות הוריה ובמוסכמות החברה.

 גם כשנפרדות דרכיהן של השתיים ענת ממשיכה לחשוב עליה כמו על נוף מולדת רחוקה היא זורמת כמו טסיות דם בעורקיה , היא מעין אלטר אגו ,אני אחר רחוק  שאותו אינה יכולה לממש.   

בין  הנטורליסטי לפיוטי

העלילה אמנם איננה מיוחדת בהתרחשויות  יוצאות דופן : יש בה מרד נעורים,בריחה מהבית ,נוער שוליים

נושאים שתוארו ברומנים רבים (ראה  "מישהו לרוץ איתו" של גרוסמן)

אבל מיוחדת בעיני כתיבתה של אביטל, יכולת התיאור הרגישה שלה  הנעה בין  הנטורליסטי לפיוטי.
 הלשון הציורית שלה  יוצאת מנקודת מסוימת במציאות ומסתחררת ממנה  והלאה אל עולם ציורי, כמו תמונה מסרט.

כך למשל מתארת  אביטל את רגשותיה של ענת החיילת הדחויה שרבים מרננים בבסיס מאחורי גבה:

"...חרדה מזן אחר פלשה לחיי. הפכתי לזכוכית שבורה, היה עדיף שלא יגעו בי בידיים חשופות פן אכתים בדם את מי שיגזים" (עמ' 121)

וכך היא מתארת תחושה קשה לאחר מפגש  בחוף הים , שבו נודעת לה אמת די אכזרית:

"מגפה שחורה הרעילה את קרקעית הים, זקנה בעלת כובע לבן התערבלה במערבולת המזיקה אם לא נלך נדבק.
הווירוס כבר תקף במלוא העוצמה "(עמ'214 )

ותמיד מרחפת  מעל לכל תחושה של געגוע  לילדות ,לחיק אמא ,לבית סבא  במיוחד כשאסון מאיים  בפתח:

 ".... השעה הייתה שש אחר הצהריים, ועדיין חם.שוב צעדתי במורד הרחוב באותה דרך הסיזיפית והמוכרת, מול אותו הנוף העירוני כפרי המטעה בשלוותו.שם, לאורך הכביש הצר במורד התלול ההוא, הייתי נוהגת לרכוב על האופניים , ללחוץ על הבלם מאחורי ולהתעלם מבלם היד.

כמו באותו אחר הצהריים, כשהפכו צעדי למהירים קוקו, צווחה קוקיה ,קוקו! את זוכרת אותי? גרתי בתוך השעון של סבא שלך הסבא החלוץ שלך. הוא צעד ברגל מרוסיה לישראל, הוא מחכה לך, הוא כאן לידי

בקרוב תפגשו אני מבטיחה קוקו..."( עמ'68)

עולם פנימי שלם נעור בתוכה ציורי, מסויט כשהיא צועדת לאורך הכביש המתעתע בשלוותו המדומה.
פנים וחוץ מטלטלים בה ,וזה ניכר בשפה שאביטל בוראת בספר.  

 
נמלים שקורסות תחת גרגיר פושר 

העלילה נעה בפליישבקים מהסוף להתחלה ,ההווה הוא המסגרת המוליכה אותנו אל תמונות מהעבר.

ענת  בהווה היא אישה ואם נשואה ומסודרת, אבל למעשה גם עתה לאחר שחלף עשור נדמה שלא נמצאה הגאולה לנפשה,  העוגן הפנימי עדיין חסר. 

 השמיים שמתגלים אליה בסוף הרומן  מקולפים וחשופים

 רק עשן הסיגריה שהיא נושפת מנסה לטשטש את מה שאי אפשר

 "אם כבר לחיות"

 חושבת ענת במהלך הרומן "אז לפחות למען איזו מטרה ואולי אין מטרה "

הגיבורה  שבגרה והייתה לרעיה ואם   עדין נתונה במעגל של הרס עצמי מחוסרת  חוט שדרה פנימי , ולא בכדי,  שהרי בהעדר מטרה ומהות  כדברי הגיבורה :

"אנחנו רק נמלים שקורסות תחת גרגיר פושר" 

מאת חנה טואג

הספר באתר צומת ספרים