ויזנטל: הביוגרפיה. תום שגב
בצרפתית, המילה histoire משמעותה הן היסטוריה והן סיפור, ובעיניי זהו המבחן לספר היסטורי טוב: אם הוא מצליח לספר סיפור באופן משכנע ומעניין, ובה בעת להמחיש את העובדות והסביבה ההיסטורית. ביוגרפיה היא מקרה מסובך עוד יותר מסיפור היסטורי רגיל, משום שלעיתים היחס האישי של הכותב כלפי מושא מחקרו משפיע על הצגת העובדות. בכל הפרמטרים האלה, וגם באחרים, הביוגרפיה "ויזנטל" מצטיינת.
הספר דן באדם ותקופה ששניהם מרתקים, והוא מצליח להציג יריעה רחבה מחד אך גם פרטים וסיפורים אנקדוטליים לעיתים, להיות מסקרן ומותח אך גם אינפורמטיבי ומדויק, ולהתבסס על מגוון רחב של תעודות היסטוריות על מנת להעניק לקורא תמונה מקיפה, המאפשרת לו לעצב עמדה עצמאית ביחס למושא הספר – שמעון ויזנטל, אשר זכה לפרסום ותהילה עולמיים על פועלו כ"צייד נאצים". הצלחות רבות יוחסו לוויזנטל, והמרכז הנושא את שמו מוסיף ומשמר את זכרו בעולם. אולם דווקא משום פרסומו הרב של ויזנטל, נדמה כי חשוב לקרוא את הביוגרפיה הזו, העושה כדי להפריד את הבדיון מהמציאות, ולהכניס את הדברים להקשרם.
הספר מציג את ויזנטל כמי שהאמין במשפט ובאשמה פרטנית ולא קולקטיבית ככלי להתמודדות עם הנאצים ומעשיהם, והשתמש בבירוקרטיה, דיפלומטיה ועיתונות על מנת להביא את הפושעים לדין. תפיסה זו, השונה במידה רבה מהמקובל כיום, מתארת היטב את הזמן והמקום בהם החל ויזנטל לפעול, והיא עומדת ביסוד אופן הפעולה בו נקט. אמונו של ויזנטל במשפט גם לאחר מלחמת העולם השנייה, חוויותיו במהלכה והעדויות ששמע בעקבותיה, ולאור מעמדו של המשפט גם בתוך המערכת הנאצית, הוא מפתיע ומעניין.
נקודה שכמשפטנית מצאתי מרתקת במיוחד היא ההשתנות במעמדם המשפטי של פשעי הנאצים. בעוד בישראל שלאחר משפט אייכמן קיימת תפיסה ברורה לפיה פשעי הנאצים הם עניין שאינו בר מחילה וחריג ברור למשפט הפלילי הרגיל (לכן למשל לא חלים עליו דיני ראיות, התיישנות, וענישה רגילים), בישראל שלפני המשפט, ועוד הרבה יותר מכך במדינות אירופה, התפיסה הייתה שונה בתכלית. מי שגדל על "הבית ברחוב גריבאלדי" וסיפורים אחרים על נאצים מתחבאים יופתע לגלות כמה נאצים לשעבר השתלבו במנגנוני הממשל והמשפט של גרמניה ואוסטריה לאחר מלחמת העולם השנייה בלי להסתיר את עברם, וכמה מהם נחקרו ואף הועמדו למשפט בלא שנענשו. מאבקו של ויזנטל, מלב אוסטריה ובמציאות משפטית כזו, נראה הרואי ומשמעותי פי כמה.
למרות כל אלה, הכותב אינו מתפתה להערצה עיוורת של מושא מחקרו. הספר מציג גם את הכשלונות, הצדדים האפרוריים והטריוויאליים יותר של עבודתו של ויזנטל, השפעת ההעדפות הפוליטיות והחברויות האישיות שלו, רדיפתו אחר פרסום, מאבקיו האישיים על יוקרה ותהילה, הסיפורים שניכס לעצמו וכדומה. הצגה כנה ובלתי מגויסת זו היא תנאי חשוב לאמינות הספר, וסיבה נוספת להערכה כלפי הכותב, המצליח לעורר הערכה רבה כלפי מושא מחקרו למרות הפגמים אותם הוא מציג.
מאת שרון