מוסקבה פטושקי – ונדיקט ירופייב

הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון – פאבלו טוסט

הספר מוסקבה- פטושקי נכתב ברוסיה בשנת 1969. הספר "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון" נכתב בתחילת שנות ה2000 בספרד (אני מניחה מפני שהוא יצא לאור ב2001), אבל גיבורי שני הספרים הללו חיים בעצם במציאות הזויה אחרת שאינה תלוית מקום או זמן. ולו המציאות ההזויה הזו לא הייתה בודדה ומבודדת מעצם טיבה הם היו יכולים כנראה להיות חברים טובים. ונוצ'קה ירופייב (כן הסופר משאיר את שם גיבורו כשמו הוא) גיבור הספר מוסקבה פטושקי מעדיף להעביר את חייו תוך כדי שתיית עצמו לדעת, ואילו גיבור הספר השני פאבלו מיריאס (כאן ישנה שמירה רק על השם הפרטי) מוסיף לתערובת גם סמים קלים וסמים קלים פחות (ג'ויינטים וקוק).

בדרך כלל אני לא משתגעת על ספרים שנאמר עליהם שהפכו לספרי פולחן בארצותיהם (וזה נאמר על שני הספרים האלה) ושהגיבורים שלהם מבזבזים את חייהם על מטשטשי חושים למיניהם, כי הטשטוש הזה של הגיבורים נותן לסופרים את החופש להיות לא ברורים לחלוטין והתוצאה הסופית היא סיפור שלא ברור אם הבנתי אותו בכלל או לא, או האם היה שם סיפור.

ולכן חשבתי לדלג בכלל על קריאת "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון", שהגיע לידי עוד קודם לכן אולם אחרי שהתפתיתי לקרוא את "מוסקבה- פטושקי" (חברה הביאה לי, הוא היה קצר, וההקדמה הצחיקה אותי) הרגשתי צורך להשוות בינו לבין ספר הפולחן העכשווי יותר, ולראות עד כמה העולם נראה דומה או שונה דרך עיניים שמתבוננות בו מבעד לאדי האלכוהול והסמים אז ועכשיו.

מבחינת סיפור, העלילה של "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון" (לפחות עד סופה ההזוי משהו) מהודקת יותר, יש תעלומת מתח שיוצרת עניין אצל הצופה -לאן נעלם אחיו של גיבור הסיפור- והאם הוא יצליח למצוא אותו. במוסקבה פטושקי יש סיפור מסע, ונוצ'קה רוצה להגיע בנסיעה פשוטה ברכבת ממוסקבה לפטושקי, ששם מחכה לו כנראה מישהי אם כי גם זה לא ממש ברור, כמו שלא בטוח אם הוא יגיע ליעדו ומה היעד שלו בכלל.  מה שמתבהר אחרי קריאת שני הספרים זה, שבעוד שפאבלו מנסה להתחקות אחר צעדי אחיו בימים האחרונים,  צעדיו של ונוצ'קה עצמו הם הדורשים התחקות אחריהם והוא כמו שואל את עצמו ואנחנו אתו לאן הוא נעלם ומה הוא באמת עושה ואיפה במהלך המסע שהוא מתאר לנו.

מבחינת הדמויות הראשיות, אני מודה שאת ונוצ'קה חיבבתי יותר מאשר את פאבלו. הסיבה האחת הייתה שהשכרות שלו הייתה לי אמינה יותר - פאבלו יודע לתאר בפרטי פרטים מה הוא עשה בכל רגע וגם מה הוא חלם והכול, וזה הצטייר לי כיותר מדי שליטה למי שדוחס לעצמו במספר ימים מצומצם כמויות גדולות של אלכוהול וסמים כמו שהוא מתאר. הסיבה השנייה היא שבעוד שיכולתי להבין מה קשה לו לונוצ'קה עם המציאות של החברה הסובייטית בסוף שנות השישים, ואת ההתרסה שלו נגדה, היה לי קצת קשה יותר להזדהות עם הדחייה של פאבלו את החיים הבורגניים, ואת הלך הרוח שלו נגדה יחד עם השימוש שהוא עושה בכל הטוב שמשפחתו הבורגנית יכולה לספק לו.

מצאתי כמובן גם קווי דמיון בין הגיבורים, באינטליגנציה הגבוהה שלהם, ברגישות היחסית גבוהה שלהם, וגם באופן שבו הם חושפים את צביעות החברה שסביבם. אך הדבר שמצאתי הכי מעניין בקשר בין שני הספרים היה שאצל שני הגיבורים הורגשה תערובת של חוסר חשיבות קיומית מחד, יחד עם תחושת רדיפה מאוד גדולה של העולם כלפיהם מצד שני- כאילו הם חסרי חשיבות כיוון שהם לא מתנהלים כמו שאר האנשים העובדים והיצרניים ובעלי המשפחה, ומי ירגיש בחסרונם מצד אחד, ומצד שני – העולם כפי שהוא לא יכול לתת להם להמשיך להתקיים בו כפי שהם, כיוון שהם מערערים אותו בעצם קיומם חסר החשיבות ולכן עליהם למצוא להם פינה משלהם להתקיים בה.

בקיצור הספרים האלה הם מסוג הספרים שאני לא יכולה להמליץ עליהם בלב שלם, כי זה נורא תלוי בקוראים אם הם מסוגלים להתחבר אליהם או לא, או אם זה יעניין אותם בכלל, אבל אני כתבתי את כל זה רק כדי לספק לעצמי תירוץ להביא כאן בפניכם ציטוט שנורא אהבתי ממוסקבה -פטושקי , ולו רק בשבילו היה שווה לי לקרוא את הספר כולו.

ולצורך הבנת הציטוט, אקדים ואומר שבאותה תקופה בברית המועצות הייתה תעמולה אנטי ציונית גדולה מאוד. כפי שמי שלא בקי ברזי אותה תקופה יכול היה ללמוד מהערת המתרגמת נילי מירסקי (שההערות שלה בהחלט מוסיפות לקריאה)

"וזה המקום להעיר, שההומוסקסואליות בארצנו אומנם חוסלה לחלוטין, אבל לא לגמרי. ואם לדייק: לגמרי, אבל לא עד הסוף. ואם לדייק עוד יותר: לגמרי ועד הסוף, אבל לא לחלוטין. והציבור, מה יש לו עכשיו בראש? רק הומוסקסואליות. כן, גם ערבים יש לו בראש, וישראל ורמת הגולן, ומשה דיין. נו, ואם יגרשו את משה דיין מרמת הגולן, ויפייסו בין היהודים והערבים? מה יישאר אז לאנשים בראש? שום דבר חוץ מהומוסקסואליות. "

  מאת אורלי