"השלם את החסר", מאת אוריאן זכאי, כתר
אחרי שקראתי את הסיפור הראשון ב"השלם את החסר" של אוריאן זכאי, חלמתי חלום צלול ומיוחד על חברות הילדות שלי מכיתה ג'. החלום התעורר מפני שהסיפור הראשון בספר הוא על שתי בנות בכיתה ג', על החברות הנרקמת ביניהן ועל האופן שבו הן מסתייעות אחת בשנייה כדי לנסות ולהשלים את החסר בחייהן.
התלבטתי אם לכתוב שזה "הסיפור הראשון בספר" או "הפרק הראשון" בו, משום שהספר בנוי סיפורים-סיפורים, אבל יש קשרים ביניהם ודמויות שחוזרות ומופיעות. למשל מיכל ורחלי, שתי הילדות מהסיפור הראשון, מתבגרות והולכות, ומופיעות בסיפורים הבאים, לעתים כדמויות מרכזיות ולעתים כדמויות משנה. וכך גם הדמויות שמתוודעים אליהן בסיפורים הבאים: למשל שוש חביאל המרצה לתיאטרון, אחרי סיפור אחד שמתמקד בה, היא נעשית המורה של רחלי ומיכל, והיא ברקע.
רוב הדמויות בספר עוסקות בתיאטרון קהילתי, ובכמה מהסיפורים מופיעה הצגה של תיאטרון קהילתי שבה נשים מיפו מספרות את סיפורן. גם הספר עצמו הוא קצת תיאטרון קהילתי, שבו דמויות מופיעות שוב ושוב, וכל פעם לאחת אחרת ניתנים הבמה והזרקור. והדמויות נכנסות ללב וכשמזהים אותן בסיפור אחר יש שמחה והתרגשות: הי, זאת היא! אני מכירה אותה!
כל הסיפורים חזקים וכתובים היטב – כן, את זה לא ציינתי וזה כל כך לא מובן מאליו: אוריאן זכאי כותבת מצוין – ובעיניי, אולי משום טעמי האישי, החזקים ביותר הם הסיפורים שעוסקים בילדוּת ובילדוֹת, למשל סיפורה של פקידת הרווחה שתפקידה השמה במקומות העבודה, והיא מעלה זיכרון ילדות של משחק חוזר עם מישהי שאנחנו מכירים ואוהבים מסיפור אחר, משחק שבוחן את גבולות האהבה והסירוב.
הסיפורים גם קשים לעתים קרובות, מעלים שאלות של אובדן, של אנורקסיה, של יחסים קשים בין הורים לילדים. אבל כמו בהצגת התיאטרון הקהילתי, אפשר להרגיש או לפחות לקוות שבעצם נתינת המקום, הקול, הזרקור, יש משום גאולה.
מאת לי עברון-ועקנין
בבלוג זה
בכל הבלוגים
