"צ'חלה וחזקל" מאת אלמוג בהר, כתר

הספר מספר על זוג צעיר החי בקטמונים בירושלים ומצפה לבת. בני הזוג שניהם צעירים יתומים מהוריהם, בני משפחות יוצאות בגדד. הם מתמודדים לבדם עם עולם מורכב, נחשפים אל הדת ואל הזוגיות וההורות המודרנית, ומנסים להכיל את כל אלה. למרות היסודות המבטיחים, חולשתו של הספר ניכרת כבר מתחילתו, והיא מלווה אותו לכל ארכו. עיקר הבעיה בספר הוא בשטחיות של הדמויות, ובפרט של הגיבור חזקל, המתגלה כמנוכר למרות שהוא מתואר כרגיש ולמרות מערכות יחסים רבות שהוא מנהל: קשרי בני הזוג עם משפחותיהם מורכבים ומרוחקים, אולם הסיפור אינו מסביר את מקור המורכבות ואינו עומד עליה באופן מלא. חזקל מתקשה להידבר עם אשתו, הגם שהוא מסור לה. הוא מקיים מערכת יחסים קרובה עם חכם עובדיה, רב המבקש להשיב את מנהגי בבל על מכונם, אולם מקומו כתלמיד גם הוא אינו ברור, שכן מחד הוא משמש כבעל קורא בשבת הגדול, משתתף בשיעורים דרך קבע, ומקפיד על פרטי פרטים בהלכות (המעוותות!) שמורהו רבו, ומאידך הוא מעשן ועובד בשבת ואוכל מזון החשוד כטרף שמגישה לו שכנתו.

הטשטוש הרגשי של חזקל חוזר גם במערכות יחסים אחרות שלו, הסובלות מחוסר בהירות ונראות כנובעות ממין ניתוק או עקרות רגשית. למשל, הוא מחדש את יחסיו עם אחיו מאב המתגורר בבית צפאפא, אולם זאת באופן מלאכותי לגמרי, כאילו אין לקשר הזה כל רקע, והגם שהנתק ניתן להבנה, חידושו כלל אינו ברור; מאידך, את יחסיו עם אחיו השני, הגר בסמיכות אליו ואמור היה לכאורה להיות שותף לעברו ולעולמו, הוא אינו מצליח לשקם. אותה מוזרות ביחסים חוזרת גם ביחס לשכנתו המולדבית, חברו לעבודה וכולי. מול כל אלה הוא נותר אילם. עולמו נותר מפותל ומסובך, כמו סובל מנכות כלשהי. ישנן דמויות כאלה בספרות, אולם כאן נראה כאילו תוצאה זו היא לא מה שהמחבר התכוון אליו, ואולי הוא אפילו אינו מודע לדבר. 

חזקל, כמו יותר הדמויות בספר, נראות כשרידים לעולם שאיננו עוד. הספר מנסה בכוח לקשר את עצמו לשנות האלפיים, ולספר סיפור מההווה, אולם הוא אינו נחווה ככזה. משפחות בישראל כיום אינן דומות למשפחות המתוארות בספר, התרבות העדתית והבין דתית היא שונה, וכו'. בסיפור צעירים עדיין נכונים לשמוע על ג'ינים (שדים), מתעקשים להינשא לבני עדתם ועירם, הגם שאפילו הוריהם כבר לא היו בני המקום ההוא (והגם שהם אינם נמנים על החסידים האשכנזים), ועוברים את המרחק מירושלים המערבית לבית צפאפא כדבר יום ביומו. אם ביקש המחבר לספר על קבוצה בחברה הישראלית החיה כך, הוא כשל מלעשות זאת כאשר נמנע מלהציג את הדמויות כחריגות ונמנע מלעסוק בחריגות זו. שפת הסיפור, והאופי בו מועברים תכניו הסמי-דתיים הכוללים ציטוטים מספרי קודש שונים, דיונים הלכתיים וכדומה, נדמים גם הם כלא שייכים לעולם של ימינו. 

אחד מהכלים באמצעותם מנסה המספר לשכנע כי סיפורו אמיתי ועכשווי הוא ההתערבויות החוזרות שלו כנוכח בסיפור. אולם תוספות אלה, הגם שהן מעניינות יותר מכלל הסיפור, אינן משכנעות ואינן מוסיפות בעיניי לסך הכל. הצגת המחבר כנוכח קשורה לדעתי לניסיון להציג– שוב בכוח – טיעון חברתי ביחס לזהותם היהודית-ערבית של יהודי המזרח (הנרמזת בין היתר בכך שלחזקל קל יותר להתקרב לאחיו בן האם המוסלמית מאשר לאחיו בן אמו היהודייה), ביחס לקשר בין זהות עדתית למעמד בחברה הישראלית וכדומה. נראה כי המחבר עצמו מזדהה במידת מה עם התרבות והגיבורים אותם הוא מתאר, אולם כל המסרים האלה אובדים בתוך סיפור לא אמין, המלא דמויות שטוחות ותלושות. אם חזקל אינו מצליח לדבר על עולמו עם אשתו או עם החכם, כיצד הצליח להיפתח כל כך בפני המחבר? האם המחבר עיוור לכך שהמושג יהודים-ערבים שייך בדרך כלל ליוצאי עירק בני מלומדים ובני המעמדות הגבוהים, בעוד יתר המזרחים דווקא מנסים להיטמע בזהות היהודית הישראלית?

ככלל, הרגשתי כי המחבר מנסה להידמות לעגנון, ולהעתיק את תכונותיו של עגנון אל ההווה. אולם חלק מהעניין בספרות גדולה הוא היכולת לחוות נכון את הדמויות והשפה ולהשתמש באמנות ככלי היוצר מציאות אמינה, ולא ככלי השולל כל אמינות מהסיפור. עגנון הצליח להשתמש בשפה העברית כאמן וליצור בה ריבוי רבדים. הוא הצליח להשתמש במקורות היהודיים כדי לרמוז רמזים דקים שהוסיפו עומק לסיפוריו. המחבר כאן השתמש באותם כלים בצורה גסה. הוא אמר בפה מלא במקום שיש לרמוז, הוא השתמש בשפה כהעתק ולא כיצירה חדשה, ותאר את זירת ה"עיירה המודרנית" שלו  באופן שהקורא חש כאנתרופולוג, ולא כחלק מעולם איתו הוא יכול להזדהות במידת מה ולנהל איתו שיח. לכן אני אוהבת את עגנון, וזו אחת מהסיבות בשלן לא אהבתי את הספר הזה. 

מאת שרון