תמיד פלורה / יובל אלבשן

כבר הרבה זמן אני שומעת שזה ספר נפלא, ולא מתחשק לי לקרוא אותו. חשבתי שזה יהיה עוד אחד בסדרת הספרים על החמצות ופגיעות, וכמה דפקו את המזרחים בארץ. ולא שלא דפקו, בהחלט כן, רק שלפעמים כבד לי לקרוא על זה. ובכל זאת השבוע החלטתי לקרוא אותו, החלטה שהתבררה כמצוינת, משום שזה ספר יפהפה.

בשורות הראשונות עוד היה לי חשד שהוא עומד ליפול במלכודות צפויות שונות, אבל הוא עקף את כולן תוך שהוא מפתח מנעד דמויות מעניינות שנטועות בתוך הקשר היסטורי, ובכל זאת הסיפור שלהן מסקרן. הספר נפתח בבת המצויה בקשיים רגשיים שונים וההולכת לפנות את דירתו של אביה שנפטר לפני זמן מה ושיחסיה איתו היו מנוכרים. בדירה היא מגלה מגירה מלאה מכתבים הממוענים אליה, אותם כתב אביה החל ביום היוולדה וכלה בזמן האחרון. המכתבים מספרים את סיפורו של האב ומשפחתו, ובעיקר דמותה הכובשת של אחותו הגדולה פלורה. המכתבים מלמדים הרבה לא רק על האב, מניעיו וההשפעות עליו, אלא גם מאירים עבור הבת את חייה שלה, את הזהות שלה אליה בחרה להתכחש במידה רבה (בין היתר על ידי החלפת שמה, שככל שקוראים מתברר שהוא היה מתת האהבה הגדולה ביותר שיכלו הוריה לתת מבחינתם), את עברה ואת עתידה.

הספר מספר סיפור עצוב, אולם באופן עוצמתי וסוחף, המעניק לקורא תקווה לעתיד טוב יותר, והערכה לפכים קטנים ויומיומיים. אמנם לא מצאתי כאן מסר עמוק – אני מניחה שיש, לאור היכרות עם הז'אנר ואופי עבודתו של הכותב  – אולם נהניתי מאוד לקרוא, ואני מאמינה שהמסר יימצא בקריאה שנייה שבוא תבוא.

מאת שרון