"המגלה" מאת יאן שיירסטד. מנורווגית: דנה כספי. הוצאת שוקן

 

יונס ורגלנד גיבור הספר "המגלה"   מסוגל לספר הכול על האלבום   Rubber soul    של הביטלס . הוא יכול לספר שרינגו ניגן במצילות-אצבע בשיר  "יער נורבגי",  שהשיר "אני מתבוננן דרכך" נכתב בהשראת חברתו דאז של פול מקרטני, ג'יין אשר, שג'ון לנון גנב שורה משיר של אלביס ב"בברח על נפשך"  שמילות השיר "The word" נכתבו בעפרונות צבעוניים, ושלא שומעים סולו צ'מבלו ב "In my life", אלא הקלטה של ג'ורג' מרטין המנגן בפסנתר חשמלי שהושמעה במהירות גבוהה יותר.

למה מכול הדברים שיכולתי לומר על יונס בחרתי לספר לכם דווקא את זה?

מאז שקראתי את הספר המגלה, ידעתי שאני רוצה לכתוב עליו, אבל לא הייתי בטוחה שאני יודעת איך לעשות את זה, באופן שיצליח להבהיר  לקוראים את הסגנון המיוחד של הספר, סגנון שבין אם מוצאים אותו מושך או מרתיע, אין ספק שהוא יוצא דופן ביותר.  אז ישבתי לי עם כמה חברים, ודיברנו על כל מיני דברים שלא קשורים לספר בשום צורה שהיא, ולפתע הבנתי איך דרך הכתיבה שלו מתפרשת אצלי. ולמה הייתי צריכה את החברים כדי להבין את זה. 

 לא פעם כשאני יושבת בקבוצה, ומישהו מתחיל לספר סיפור ,  קורה שאחד מהמשפטים שהוא אומר מעלה בי אסוציאות לסיפור אחר, שלא קשור לסיפור העיקרי  אלא לאותו משפט מסוים בסיפור שלו. אם אני אספר את  הסיפור  שלי באופן מיידי, זה יכול להראות קצת לא מנומס, מצד שני אם אני לא אשתף בו עכשיו, אחר כך הוא ייראה עוד יותר לא קשור, וייתכן שאני לא אספר אותו בכלל, ואז תמיד יש את ההתלבטות הזו האם לבחור בנימוס ולהמתין בסבלנות לתורי, או לבחור בסיפור. 

לפעמים אני בוחרת בסיפור, לפעמים גם חברים אחרים מכניסים סיפורים משלהם. ואז אם מסתכלים על  כל תוכן השיחה של הקבוצה כעל סיפור אחד גדול כשבתווך כל רגע נכנס סיפור קטן שקשור למשהו שמישהו אמר, או לסיפור הגדול, מתקבל מן סוג של פסיפס, המורכב מסיפורים סיפורים,  אך עם חוט מקשר לכל אורכו, חוט שלפעמים לוקח זמן להבחין בו , או להבין אותו, אך הוא תמיד שם.

.

זה בערך מה שעושה  יאן שיירסטד בספרו "המגלה", רק שהוא עושה זאת קצת הפוך, כל מספר שלו (הספר מסופר בגוף ראשון על ידי כמה אנשים שונים), מספר את הסיפור בדיוק באופן הזה של פסיפס, או עריכה מסחררת משהו, כאילו היה קבוצה שלמה של חווים. המוזר הוא ,שצורת הכתיבה הזו שהיא כל כך ייחודית עד שאני לא ממש זוכרת שנתקלתי בה אצל אף סופר אחר, מאפיינת את כל המספרים בספר.

אבל אם מתעלמים מהמוזרות הזו, ומשערים  שככה זה אצל הנורבגים,  כמו שאמרה לי ספק בצחוק ספק ברצינות החברה שהשאילה לי את הספר הזה, הרי שיש בחוויית הקריאה של הסגנון הזה משהו מקסים בעיניי.

וזה לא סתם שהתמקדתי בסגנון של הספר כל כך הרבה, זהו סוג של ספר, שהאופן שבו הוא כתוב כאילו מדגים את הנושאים שהוא מעלה – התבוננות על הגיבור ונסיון להבין אותו, תוך כדי התבוננות על העולם ונסיון להבין אותו למצוא בו סדר כלשהו, ובעיקר התבוננות על האופן בו גיבור הספר יונס ורגלנד עושה זאת, על ידי  חשיבת כמה מחשבות במקביל, ונסיון לשבץ אותן במקום המתאים, המקום שבו אם הוא רק יצליח לחשוב לעומק רק עוד קצת הוא יצליח להבין סוף סוף את מה שהוא כל חייו מנסה להבין. 

ליונס ורגלנד גיבור הספר "המגלה" נדמה בילדותו שהעולם נראה כשטוח, שכולם מצמצים כל הזמן את הדברים, והוא מנסה להקדיש את חייו להבנת התהליך, הן  של שיטת הצמצום הזו, והן של הנסיון להבין את העומק החבוי מאחוריו.

אם מעניין אתכם להסתכל על העולם מזווית קצת אחרת, אם מעניין אתכם להבין את חשיבות ההתבוננות, אם מעניין אתכם  להבין למה אם ניתן היה לגלות דרך פרט אחד כל מה שאפשר לדעת על אישיות מסוימת , אז הפרט שהזכרתי בפסקה הראשונה הוא זה שיונס חושב שיספר עליו כמעט הכול, הרי  שכדאי לכם מאוד לקרוא את הספר הזה.

מאת אורלי