בת של פרטיזן /לואי דה ברנייר. מאנגלית: מרב זקס-פורטל. הוצאת זמורה ביתן

הספר "בת של פרטיזן" הוא ספר אנושי, מדהים ורגיש באופן יוצא דופן, והוא רק התירוץ שלי להפגיש אתכם עם סופר יוצא מן הכלל בשם לואי דה ברנייר.

את לואי דה ברנייר גיליתי לראשונה מסתתר מאחורי הספר המוסרט- המנדולינה של קפטיין קורלי. גם שם התפעלתי מן האנושיות העצומה שהסתתרה ופרצה מבין סלעי אי יווני, מלאה בהומור, מעורבבת בטרגדיה המטילה את צילה על האנשים הפשוטים.

מיד אצתי רצתי לספריה כדי לראות אם שפר עלי גורלי ויש עוד מן המתוק המתוק הזה. אז פגשתי את "מלחמת האזורים התחתונים של דון עמנואל", ומאוחר יותר את "ציפורים בלי כנפיים" העוסק במאבקם של הארמנים בתורכים.

חלק מן הספרים מצרפים אל האנושיות שבהם גם אווירת חלום, ספק אמת, ספק הזיה ומשאירים אותך, כקורא, תוהה, עד היכן העובדות ומהיכן הפנטזיה.

על תהיה זו בדיוק בנוי הספר "בת של פרטיזן".

כריס, גבר בריטי משועמם בן ארבעים, לכוד בנישואים תפלים לאישה אותה הוא מכנה "כיכר הלחם הלבנה הגדולה",פוגש באחד משיטוטיו את רוזה,בחורה יוגוסלבית, אותה הוא חושב בטעות לזונה.

בין כריס לרוזה מתחילה מערכת יחסים המושתתת כולה על סיפור חייה של רוזה,סיפור של סכנות, חוסר מזל, רומנטיקה וטרגדיה, אותו היא מספרת לכריס נתחים נתחים, מעין אלף לילה ולילה, במטרה למשוך אותו להמשיך ולבקר אותה.

האם סיפוריה של רוזה הם אמיתיים? או אולי היא מנצלת את המפגש עם זר כדי לברוא את חייה מחדש? הספר משאיר אותנו לתהות בשאלה זו.

הכתיבה מלאת הומור, ולדוגמא אביא את הדרך בה מתאר דה ברנייר סוס - "קראו לו רוסיה, כנראה מפני שהיה גדול מאוד, עשה צרות צרורות והלך תמיד למקומות שבהם היה בלתי רצוי".

עם סיום הספר, הנחתי אותו מהיד תוך אמירת "וואו" גדול וקולני.

ומה עוד אפשר לבקש מספר?

מאת אירית ישראלי