מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים/ אן מארי שייפר ואנני בארוז

כשהייתי ילדה  קראתי בלי סוף. היתה לי חברות של כבוד בספריה השכונתית, בחנות ספרים שלא קיימת היום, במדפי הספרים של חברותי חובבות הספרים ובכל מקום בו יכולתי למצוא ספרים.

 אבל כבר אז ידעתי להבדיל בין הספרים שאני ממש אוהבת, שאני רוצה לחזור עליהם שוב ושוב, שאני חייבת שיהיו אצלי בבית,  לאלה "שנחמד לקרוא", אבל לא משאירים שום רושם.

האסופית - אן שרלי של ל. מ. מונטוגמרי, היתה אחת הדמויות שהילכו עלי קסם מיוחד.  מי לא אהב את הג'ינג'ית יפת החוטם שהדמיון העשיר שלה הציל  מחיי בדידות ואומללות, אבל גם סיבך לא פעם בצרות?

אבל לא רק את אן אהבתי. אבונלי כולה היתה אי של אנשים שאני אוהבת עד היום. אנשים טובים, חרוצים, עם מאפיינים שונים של קהילה ועם פשטות ויופי. הם לא הצילו את העולם ולא ניסו. אבל ההתרחשויות שם היו אינסופיות ומלאות יופי בעיני הילדה שהייתי אז, ובעיניי האשה שאני היום.

מעט מאוד ספרים שקראתי בבגרותי, החזירו אותי לקסם של אן מהחוה הירוקה,  קסם שמורכב מאור, פשטות, הומור ושמחת חיים - קסם שויתרתי על מציאותו בספרות המבוגרים המורכבת והמלאה בגוונים של אפור.

והנה, נתקלתי ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים". והקסם חזר.

הספר הזה, שרגע אחרי שסיימתי לקרא התחלתי לקרוא בו שוב (ואחר כך שוב),  מביא את סיפורה של ג'ולייט. סופרת אנגלייה בזמן שאחרי מלחמת העולם השנייה.

היא מחפשת נושא לכתיבה אחרי שרשימותיה "איזי ביקרסטף יוצאת למלחמה"  נכרכו לספר מצליח. והיא מקבלת משימה מהטיימס. "לכתוב מאמר על חשיבות הקריאה".

מכתב אקראי מדאוסיי, תושב גרנזי, אי מאייי התעלה שנכבש על ידי הגרמנים במהלך המלחמה,  שספר מספרייתה הפרטית התגלגל לידיו, מביא אותה ללמוד על כך שבמהלך המלחמה הקימו תושבי גרנזי מועדון ספרותי, ומכיוון שבלי כיבוד גם בתקופות רעב,  אי אפשר, נוסד  "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים".

ההתכתבות התמימה הזו מוליכה לחשיפת הקושי שבחיים תחת כיבוש,  לחזרה לשיגרה של אחרי מלחמה שעדיין נותנת את אותותיה בחיי היוםיום של כולם, ולאושר שבקריאה.  למרות הנושאים הקשים שמתוארים, יש בספר הזה המון עליצות והומור. המון שמחת חיים. והמון אהבת אדם.

חובבי הספרות ימצאו פה לא מעט רפרנסים והתייחסויות לספרים ולסופרים (האחיות ברונטה מככבות, וגם אוסקר ויילד וג'יין אוסטן, וסנקה ושייקספיר ולאמב. צ'ארלס לאמב שבגללו החלה ההתכתבות בין ג'ולייט לדאוסיי.)

את הספר כתבה אן מארי שייפר, ספרנית שאהבת הספרות ניכרת מכל שורה שלה. למרבה הצער –  זה ספרה הראשון והאחרון, שכן  מעט אחרי שהשלימה את כתב היד, היא נפטרה, ומי שסיימה את הליך הוצאתו לאור זו אחייניתה, אנני בארוז.

מאת זלפה