"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר. כתר

אני יכולה לתאר לעצמי את הסיטואציה. סוכנו האישי או ההוצאה לאור של הרוקי מורקמי התקשרו באחד הימים לפני כעשור לסופר וביקשו ממנו לכתוב ספר הנחייה לכותבים מתחילים, כאלה ששואפים יום אחד לרשת את מורקמי עצמו. אבל מורקמי, כפי שהוא מעיד בין דפי הספר, אינו רואה בעצמו מישהו שמוכשר ללמד כתיבה (למרות שלפי מיטב הבנתי הוא עשה זאת באוניברסיטאות הטובות ביותר של בוסטון) והוא אף רומז בסוף הספר שמורה טוב לכתיבה צריך להתאים את השיעור לתלמיד ולא להיפך והרי מורקמי אינו יכול להכיר את קוראיו באופן אישי, הוא מנהל איתם מערכת יחסים וירטואלית כמילותיו בספר.  במקום זאת הוא כותב על משהו אחר שקרוב לליבו- ריצה למרחקים רחוקים ומקווה שנבין את המטאפורה.

ואכן, כתיבה, למי שניסה לכתוב פעם רומן, היא בהרבה מובנים ריצה למרחקים ארוכים. לפי מורקמי על הכותב לאמן את כישורי הכתיבה שלו, לעבוד עליהם באופן יום יומי ולא להתייאש כשבחוץ יורד הגשם, כשהברך כואבת או פשוט כשהרעיונות מסרבים להגיע. הוא גם דוגל ברעיון שהופיע לפניו במקומות רבים, לפיו הכתיבה היא פעולה גופנית מאומצת ומאמצת לא פחות מהריצה עצמה. וכמו בריצה למרחקים, אף אחד לא באמת רוצה לקום בבוקר ולשבת מול המחשב שעות מתישות, שתוצאתן תוריד לו את הביטחון העצמי המעורער כבר ככה שלו. אבל סופרים ואצנים אמיתיים למרחקים עושים זאת בכל זאת. הם עושים זאת כי אינם יכולים לעשות משהו אחר, כי הם מכורים לקו הסיום, אבל גם לנוף הנשקף מעיניהם בדרך וגם, כן, גם לנבירה העמוקה ולהעלאת כאבים, שלא היו עולים בדרך אחרת, על פני השטח. הם כל כך מכורים לדרך הזו, שלעיתים הם מתמהמהים בה ומשהים בכוונה את קו הסיום ושהעולם יחכה. אחרי הכול לא כל אחד יכול לכתוב את "גטסבי הגדול" (ספר אותו מורקמי מתרגם בזמן העבודה על "על מה אני...") בגיל עשרים ותשע, אבל במקום זאת רבים יכולים לנסות לכתוב משהו שיניח לפחות את דעתם.   

האם כל אחד יכול להיות סופר? האם כל אחד יכול להיות אצן למרחקים ארוכים? לא ברור. מצד אחד טוען מורקמי שעל ידי אימון והתמדה ניתן להשיג הכול. מצד שני הוא חוזר ואומר שאצנים למרחקים ארוכים הם בעלי אופי מיוחד ולכן לעיתים הם נהנים מהמפגש עם אצנים אחרים לא פחות מהתחרות עצמה.  או במילותיו של מורקמי: "מובן שהיה לי גם קשה מבחינה פיזית והיו אף רגעים שהרגשתי שאני עומד לקרוס מבחינה נפשית. אבל "קושי" הוא הרי תנאי מוקדם לספורט מהסוג הזה. אלמלא היה בו קושי, מי היה מנסה להתמודד עם ספורט כמו טריאתלון או מרתון, שדורשים זמן ומאמץ? דווקא משום שקשה, דווקא משום שאנחנו רוצים להתגבר על הקושי הספציפי הזה, אנחנו יכולים לחוש שאנחנו באמת חיים, או לפחות את מקצת התחושה הזאת, באמצעות התהליך הזה. אנחנו יכולים גם (אם נצליח) להגיע אל ההכרה שאיכותם של החיים הללו אינה טמונה בדבר מקובע כמו התוצאה שהשגנו, או המקום שאליו הגענו, כי אם כלולה בצורה נזילה ומשתנה בתוך המעשה עצמו".

אז האם זה ספר על כתיבה? לא ברור. מה שוודאי הוא שמורקמי נותן את המרשם שלו להצלחה. מצד אחד לעשות רק מה שאתה רוצה לעשות ולהפוך זאת לדרך חיים, מצד שני לא לוותר לעצמך.

וזהו החומר, כנראה שממנו בנויים רבי מכר גדולים.

לפוסט של רוני על הספר