אופת העוגות מקיגאלי, מאת גייל פארקין. תרגום: איריס ברעם

הספר המקסים הזה קיבל את ההזדמנות שלו בזכות נגיף שפעת אכזרי שנתן לי זמן קריאה רציף ומענג. העטיפה שלו הזכירה לי את הספרים מסדרת "סוכנות הבלשיות מספר 1". במקרה זה הקשר חיובי כי גם סדרה זו מייצגת ערכים דומים של אהבת אדם, חוכמת חיים ודרך מיוחדת להתמודד עם הרוע והצער בעולם.

גיבורת הספר היא אנג'ל. אם ששכלה את בנה ובתה ומגדלת יחד עם בעלה את כל נכדיהם, חמישה במספר, ברואנדה (הם במקור מטנזניה), לאחר שבעלה קיבל שם משרה באוניברסיטה. אנג'ל היא גם אמנית עוגות ומכינה עוגות מיוחדות לכל אירוע. שמה הולך לפניה ורבים פונים אליה ולכל לקוח יש סיפור משלו שפוגש את הסיפור שלה. הסיפורים הקשים הקשורים ברצח העם שנעשה ברואנדה שש שנים קודם לזמן בו מתרחשת העלילה, במחלת האיידס שמכה בכול (וגם בבנה ובתה של אנג'ל). דרך אפיית העוגות והקשבה אנג'ל עוזרת לאחרים בחייהם ובמקביל עוברת תהליך של השלמה, של התאוששות, ומחזקת את אחיזתה בחיים. הכאב בספר הוא רב ולעתים בלתי נסבל ועם כל זה יש בספר אופטימיות רבה, אהבת אדם ותקווה לעתיד טוב יותר. העוגות שאנג'ל מכינה למעשה מבטאות אהבה גדולה לחיים, לצבעוניות ולשמחה.

אהבתי במיוחד את הדרך בה הסיפורים האישיים משתלבים בסיפור הגדול של המקום ואת ההיכרות עם מנהגי המקום המיוחדים והמפגש בין התרבות המקומית למגוון התרבויות של שוכני הקומפאונד .

מאת ג'וליאנה